אני מרגישה שאני חיה בוואקום. בועה אטומה. אין כאן אף אחד אבל זה בסדר.
אין כאן כלום. אני ממלאה את הריק בצבעים, צבעי מים.
מתוך הכתמים פרח מתהווה ונוצר. פרח צהוב יפה, עם עלים גדולים, ואז הוא נמס מחדש לכתמי מים צבעוניים.
כתמי צבעים נוספים לדף, הרטוב ממים חיים, בטיפות גדולות, מתערבלים אחד לצד האחר, מתאחדים בגבולות, פולשים זה לתוך האחר. אני מצטמררת. איך יש להם אומץ לגעת, לאבד את עצמם זה לתוך זה, להשתנות.
לצפות בזה קורה, אין שליטה.
את התכלת אהבתי במיוחד. גם את הסגול-הכחלחל הבהיר. האדום הרג אותם ומת בעצמו אחר כך. אין דרך חזרה.
התכלת היפה ששימח