Cosas que no van a pasar

LaLuna · 2021-09-11T09:00:59+03:00

שום דבר לא שלי. אין לי כלום ואני לא חלק מכלום. אני לא יכולה לאבד מה שאף פעם לא היה לי. אני לא שייכת ואין בי שום ערך. כשהיא זרקה אותי, פצועה וחבולה, ליד השער הגדול, היא רק אמרה- אבא שלך רשם אותך לכפר הנוער הזה. השם שלך שם יהיה [x]. זה היה הגיוני. הוא ירצה לדעת שיש מישהו שמטפל (רחוק ממנו) בבעיה שהיא אני. אחרי בערך שנתיים, לקראת סוף התיכון פתאום הבנתי שאנחנו בסוף השנה ואני עדיין לא יודעת את המערכת. איך אני אמורה לדעת לאיזה כיתות אני אמורה להיכנס מתי, ואיך למצוא את הכיתות האלה? ואיך להבין מה הזמן עכשיו ואיפה אני אמורה להיות כרגע? ואם לא נכחתי בשעורים עד עכשיו, אני יכולה פתאום להיכנס לשעור ולהיות נוכחת בו ושזה יהיה בסדר? להצטרף פתאום בסוף השנה? אני לא יודעת מה המקום שלי בכלל. ואני כל הזמן הולכת לאיבוד. מופיעה ונעלמת מופיעה ונעלמת. לא מצליחה להתמצא בכלום. מבולבלת. מסתתרת שלא יראו אותי. כמו חיה פצועה. כמו השועל הפצוע שקייט מצאה. הלב הקטן שלו הלם כל כך מהר. התיכון עמד להסתיים, כולם עמדו לעזוב, ואני עדיין לא עשיתי את הלימודים שלי. אם אצא מהפנימייה בלי שעשיתי אותם אז השלב הזה בחיים שלי יסתיים ואני אהיה אמורה לצאת לחיים, אבל יחסר לי מה שצריך כדי להסתדר. אני אצא משם בלי שסיימתי. בלי להיות יכולה לעבור את המבחנים. אני אצא לחיים הבוגרים בלי שהספקתי להבין ולעבור את שלב הנעורים בכלל. אפילו ילדה לא ממש הייתי. ילדה מקולקלת אולי. עברו מאז הרבה שנים. בעוד פחות משלושה חודשים מסתיים הטיפול הרגשי שלי, אחרי שלוש שנים בערך, והספקתי לאחרונה להבין על מה אני צריכה לעבוד, אבל זה מאוחר מידי. אני כבר לא אעבוד על זה. זה כבר לא יקרה. לסיפור שלי כבר לא יהיה סוף טוב. זה יקרה טיפה אחרי תחילת דצמבר, כשאאבד את שיווי המשקל שלי ואפול באוויר הקר מראש המצוק הגבוה, מוקפת בנוף עוצר נשימה. הפה שלי יפתח לרגע, אבל לא כדי לצעוק, רק לקחת אוויר. מטומטמת שכמותי. תמיד הייתי טיפשה… מי לוקח אוויר רגע לפני המוות? שניה לפני ההתרסקות? בשביל מה?!