Edit Las Sala de Espera מערכות יחסים, קשרים, אינם דבר קבוע, וטוב שכך. כשיכולתי להרשות זאת לעצמי, חייתי בבדידות מזהירה. זה היה המקום הבטוח שלי. קשרים, מערכות יחסים, היו עבורי התהלכות בעלטה כמעט מוחלטת, כשאני במתח, עירנית ודרוכה- ערוכה לספוג פגיעה לא צפויה בכל רגע נתון, משתדלת לשמור על עצמי, ולשמור על שיווי משקל, בידיעה שאני מהלכת על קרקע לא יציבה, הרועדת תחת רגלי, שמבקשת למצוא את הרגע הכי לא צפוי, לנסות לנער אותי ממנה. היו היתקלויות ארעיות ברות-חלוף באדיבות וטוב לב. זה אף פעם לא היה אישי. לא הטוב ולא הרע. ידעתי שאין טעם לנסות להיאחז בדבר, ואין טעם לאפשר לעצמיעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 3 תגובות Las Sala de Espera <p>מערכות יחסים, קשרים, אינם דבר קבוע, וטוב שכך.<br /> כשיכולתי להרשות זאת לעצמי, חייתי בבדידות מזהירה.<br /> זה היה המקום הבטוח שלי.<br /> קשרים, מערכות יחסים, היו עבורי התהלכות בעלטה כמעט מוחלטת, כשאני במתח, עירנית ודרוכה-<br /> ערוכה לספוג פגיעה לא צפויה בכל רגע נתון, משתדלת לשמור על עצמי, ולשמור על שיווי משקל, בידיעה שאני מהלכת על קרקע לא יציבה, הרועדת תחת רגלי, שמבקשת למצוא את הרגע הכי לא צפוי, לנסות לנער אותי ממנה.<br /> היו היתקלויות ארעיות ברות-חלוף באדיבות וטוב לב. זה אף פעם לא היה אישי. לא הטוב ולא הרע.<br /> ידעתי שאין טעם לנסות להיאחז בדבר, ואין טעם לאפשר לעצמי אף פעם להיקשר, מכיוון שהרע ישאף מעצמו לאחוז בי עד שאתפורר לרסיסים ולא ישאר במה לאחוז,<br /> והטוב לא נועד עבורי ולשכמותי, והוא כבר מעצמו ימשיך להימשך אל הרחק ממני, ואין ביכולתי להשאיר אותו ברשותי. איתי. אצלי.<br /> לטוב היה תפקיד בחיי- הסבל לא פועל בצורה אפקטיבית, ניכרת, ומספקת, על אנשים מתים רגשית, מנותקים וכהי-חושים.<br /> הכמיהה המגוחכת לטוב, היתה עקב-אכילס, פתח הכניסה לסוס הטרוייני, והחולשה שפיתתה ילדות חלשות נזקקות וצמאות, לצאת ממתחת לאדמה,<br /> לפתוח את עצמן לחוות את העולם ואת עצמן, ובכך להתעורר מחדש לחוות את הרע, את הסבל, במלוא הדרו ועצמתו הכבירים. בכל פעם מחדש.<br /> זהו סדר הדברים. אני כבר יודעת אותו בעל-פה.<br /> כשאני מזהה שמסתיים הטוב, אני יודעת בדיוק מה בא אחר-כך.<br /> ואני מבוהלת. אני מאוד מאוד מפחדת.<br /> החוויה הפנימית שלי לא מזהה מה שלמתבונן מבחוץ נראה ברור וצלול.<br /> החוויה הפנימית שלי לא מכירה מושגים של יחסיות כמו עבר-הווה-עתיד. יש רק ערות או חוסר-ערות, סבל או מוות-פנימי.<br /> ככה התפתחתי. זה המבנה הנפשי שלי.<br /> אין לי איך להסתובב בעולם עם מבנה נפשי של מישהו אחר. אחד תקין.<br /> זה לא מי שאני.<br /> אף אחד לא אשם.<br /> לרגע נדמה היה לי שראו אותי. הושיטו לי יד. לא ידעתי מה עושים עם זה. איך נעזרים בזה. הפכתי את זה לניחום נפשי רגעי, במקום להשתמש בזה כדי לצאת.<br /> היד המושטת נסוגה חזרה למקומה הטבעי ואני נבהלת,<br /> משתוללת בתוכי, זועקת בלי קול שאני עדיין כאן, משוועת להצלה, בבקשה! תעזרו לי! אבל מבינה בו-זמנית שאין איך.<br /> לא את כולם אפשר להציל. יש דברים שנועדו להסתיים. כמו שמוות הוא ההמשך הטבעי של החיים, גם אם לפעמים יש בזה משהו לא ברור, כמעט אבסורדי. צריך רק לכרוך סביב זה את המחשבות הנכונות, שיעשו סדר בכאוס המצמרר.<br /> במשך שנים רבות, מגיל ילדות, ישבתי בחדרי המתנה, חלקם נעימים, חלקם חשוכים ומעופשים, וחיכיתי בסבלנות לתורי.<br /> כשהגיעה ההוראה קמתי ממקומי וניגשתי לתת שירות. על הצד הטוב ביותר, שאף פעם לא היה הצד שלי. לספק צרכי לקוח לקחת מתוכי עוד רסיס מהנפש שלי ולהשאיר בתוכי רסיס מזוהמתו.<br /> אני מורגלת לשבת בחשיכה, מנותקת, אפאתית, לפעמים שוחה לפעמים טובעת לפעמים צפה חסרת הכרה בקבר הפנימי שלי. נענית באופן מכאני או אוטומטי לקריאות שירות מזדמנות.<br /> אף פעם לא יצאתי החוצה מהחדרים האלה. נפשית, אני עדיין כאן, ממתינה שיגידו לי מתי לקום, לאן ללכת, ומה לעשות.<br /> זקוקה לציווי פשוט וברור. אבל כבר אין הרבה כאלה. לפעמים כשאני מבינה שאני נדרשת לקום וללכת, או לקום ולעשות, אני כמעט בוכה מיאוש כי אני לא מבינה מה? ולאן? ואיך?<br /> ואף אחד כבר לא אומר לי. אף אחד כבר לא אומר.<br /> אומרים לי ״עכשיו״. אומרים ״זה חשוב!״.<br /> אומרים ״לא תהיה עוד הזדמנות..!״<br /> אבל מה??? אני לא מבינה!!!!<br /> בא לי כבר למות.<br /> – (זה רק מוות פנימי. נפשי. לא מתכוונת להדאיג או להטריד אף אחד.)</p> <p>(מחשבות לקראת סיום טיפול רגשי, בתום 3 שנות זכאות.)</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה