כמה מאיתנו מחפשות רק להתעסק בדברים מלאי חום ואהבה ואפילו מבלי לשים לב, רק כדי לא לאכול .. כדי להיות פחות בבית. פחות לראות את המטבח ויותר לרחם על עצמינו.. אז איפה אנחנו אם לא במקומות האלו ?... פתאום אנחנו מוצאות את עצמינו כותבות שיר- שהופך לסיפור,
ואני בטוחה שיצא לכם לחשוב לעצמכן כך "אם היו עושים מהסיפור שלי סרט, מה קרה לכם ! הוא היה זוכה לסרט הדרמה הדוקומנטרי הטוב ביותר" .. מה נראה לכם שלא? אתן טועות! האמנים הכי גדולים זה אמנים שחשפו את הכל, את העצמות שלהם ופשוט נתנו להפרעה שלהם (מבלי שהיא תפריע להם) לקחת אותם למקומות שהכי טוב להם בהם.. וקח זה עושה.. כישרון תמיד היה לכם.. יכלתם גם למצוא ולחדד אותו דרך האושר עצמו.. עצם המחשבה שהוא בא מכאב יש לו יותר ערך וככה גם לחיים !
אני יודעת שבולמיה זה לא קל.. גם אני בזה, שנתיים וחצי .. שנתיים וחצי שבהם אני עצמי הרסתי המון .. לילות שהייתי יושבת על הרצפה ובוכה עד כדי כך שהיו יוצאות לי דמעות חמות שורפות..דמעות שקופות וברורות, דמעות כאלה עם משקל כבד גם של עבר, הווה ועתיד.. בכאב אבל אנחנו לא אשמים היינו זקוקים לצומי כדי להחלים.. אין מה לעשות זו האמת, אנחנו חייבים צומי אהבה כמו שרק אנחנו יודעים לתת ויש לנו מלא מלא מלא מלא אהבה לתת על כל השנים שלא נתנו ... אז קדימה מה אכפת לכם זה גם ככה לא עולה כסף וגם ככה אתם מרגישים שכבר הפסדתם הכל לא? אם אני צודקת לגבייך עכשיו אז אני שמחה עד הגג עכשיו .. כי את נמצאת עכשיו במצב שעזר לי להרים את עצמי למעלה ולדעת שכל מה שאני עושה מעכשיו זה רק לאהוב .. לאהוב את השמש,הים,האוויר,העצים,הפרחים,
אפילו לאהוב את החפץ שתמיד מקבלים ממנו מכה, רציני אני תמיד שאני מקבלת מכה אני אומרת בקול אפילו ליד אחותי
"תודה על המכה הכואבת שקיבלתי מהשולחן הזה" "תודה על זה שנעמי
(אחותי) צוחקת עליי" זה גם משחררף משמח ויותר מזה אחר כך אתם תקרעו מצחוק .. לאהוב את ההפסקת חשמל שבגללה נהרס לכם מכשיר כלשהו.. לאהוב פשוט הכל .. אתם תראו שתעשו את זה לבד אתם פתאום תחייכו על דברים שבעבר היו יכולים להטריף אתכם כל זה רק בגלל ששידרתם אהבה.. אז אני פה עכשיו מחלקת אהבה לכולם.. כי יש לנו המון מה לתת .. ובכוונה לא דיברתי על הבולמיה ועל איך מבריאים מממנה.. כי אנחנו בחיים לא נבריא אם קודם כל לא נדע לאהוב את עצמנו ואת החיים קח נחזור להיות אנשים שמחים ומשם הכל צחוק מהחיים ..
אני עושה את המסע ההחלמה שלי איתכם .. אני רוצה שגם אתם תצטרפו אליי כי גם לי זה לא הכי פשוט לנסות לתת כוחות לכולם ובסוף להרגיש שהכל היה לשווא.. אז יאללה מתחילים..
מוזר שאני רושמת את זה על עצמי .. אבל כן זה באמת ככה..
אני בוכה צורחת מבפנים ולפעמים לבחוץ כשאין אף אחד ליידי ..
לא קל להיות בולמית וגם לא קל בו זמנית להתנהג כמישהי שהיא לא כזו ועוד יותר מסתכל לנהל דו שיח שבור עם ההורים שאינך מדבר בכלל עם אחד מה.. הורים פריימטיביים כאלה
שאם הם רואים אותך אוכלת הם מחביאים ממך את האוכל לפעמים .. זה לא נעים אחר כך לגלות שהייתה במבה והם העדיפו לתת אותה למישהו שזה נשמר אצלו בבטן ..
כואב לי מאוד מאוד לרשום את זה כי אף פעם לא נפתחתי, אין עם מי,רק בן אדם שהוא בולמי יכול איכשהו להבין אותי.. להבין את הצורך
