אם לא תעזרי לעצמך,
גם אלוהים לא יעזור.
את מתנהגת כמו חמור-
לא חושבת על המחר
תתעוררי, לפני שיהייה מאוחר!
זו מלחמה על הבריאות שלך,
תפנימי!
מתי יפול האסימון שלך
מתי כבר תביני?
נמאס,פשוט נמאס לנו ממך,
אולי תקחי את רגליך ותצאי לדרכך?
לא ניתן לכך יד, לא נשב בחיבוק ידיים
אבל מה נותר לנו לעשות
מלבד לצעוק אל השמיים?
אני קוראת כאן כבר מספר ימים ומתחבטת ומתלבטת - האם לשתף, לפרוק את אשר על ליבי? עד כה לא עשיתי זאת אבל לאחר חשיבה מחודשת אני מבינה שאני מוכרחה. כי השיקול המרכזי שהניא אותי מלעשות כן עד כה היה מנגנון ההסתרה. כן כן, אותו אחד שפותח והשתכלל לאורך שנות הפרעת האכילה שלי. אמנם הגיל שלי על פי תעודת הזהות הוא שמונה עשרה, אך את עצמי אני מגדירה כבת 15 ואת הפרעת האכילה שלי כבת 3. תינוקת תינוקת אבל עושה ממני צחוק. אני מאובחנת עם אנורקסיה. במכוון השתמשתי במילת השייכות הזו-עם. לא ״יש לי״ כי אם כבר - הפרעת האכילה לקחה ממני המון, והביטוי יש הוא בעל קונו
