רקון

רציתי לשתף אתכם מנקודת מבט של אמא לילדה שחלתה באנורקסיה לפני כ 3 שנים שהיום בתחילת תהליך של שיקום, מה למדתי מכל ה"מסע" שלנו כמשפחה: - למדתי לא לכעוס עליה, היא לא בחרה להיות חולה.. המחלה בחרה בה - למדתי שאין קשר בין עולם הדוגמנות והמדיה לבין האנורקסיה והרצון להיות רזה - למדתי על עצמי שאני חזקה והמשפחה שלנו חזקה ואנו יכולים להתמודד עם הכל - למדתי לא להיכנס להיסטריה ולפעול מתוך אימפולס - לחשוב ולנתח את המצב מתוך מחשבה והיגיון - למדתי לשחרר אותה ולסמוך עליה שהיא תדע לבחור את הכיוון הנכון עבורה למרות שלא תמיד זה היה בהלימה לרצונותי. - למדתעוד...

האם ידעתם שבבתי הספר בכיתות ז' בודקים את המשקל והגובה של כל תלמיד (BMI)? אתמול פגשתי את אחת האמהות והיא סיפרה לי בדמעות ששקלו את בתה והאחות נתנה לה טופס הפניה לרופא באופן מיידי עם הסיבה "עודף משקל". בלעתי את הגוש הענק בגרון וחשבתי עד כמה אפשר להיות אטומים... אותה אמא אמרה לי שהילדה חזרה דומעת מבית הספר, זרקה לה את הטופס ונכנסה לחדר בבכי.. באם התוצאות הן חריגות, האם לא ניתן להתקשר להורים ולדבר איתם בדיסקרטיות במקום לערב את הילד/ה בכל הנושא? אני לא מצליחה להבין את השיטה הזו.

לאחר כמעט חצי שנה ללא התקפי חרדה, בעזרת כדורים וטיפולים מכל הסוגים היא קבלה התקף קשה.. אני מדברת על בתי בת ה 18... זה קרהבתל השומר באישפוז יום לצורך המעקבים שלה..היא עלתה במשקל.. שוב.. ולא מבינים איך ולמה היא עולה.. היא מצמצמת כל הזמן.. ועושה ספורט אובססיבי.. אבל היא עולה.. ואז הגיע התקף..קשה.. מעל שעתיים וחצי של פירכוסים, לחצים בחזה, הפסקת נשימה.. והכדורים לא עזרו.. לקחנו אותה למיון מבוגרים כדי לתת לה חומר הרגעה לוריד... והיא ישבה על כסא גלגלים ליד כל האנשים שם.. רועדת... מפרכסת.. לבנה כמו הקיר.. וכולם מסתכלים עליה.. והיא בכלל לא מודעוד...

שלום, האם מישהו שמע/חווה/היה אצל נסיה לניאדו, מפתחת מודל 99 נוירונים? אשמח לדעת פרטים עליה והמלצות, אם אפשר. תודה

בתי בת ה 18 סבלה מזה כשנתיים מהתקפי פניקה קשים שלוו ברעידות ופרכוסים, דפיקות לב, היפר ונטילציה והזעה. ההתקפים יכלו להמשך מעל שעה. ההתקפים הללו יכלו לקרות כ 3 פעמים ביום כל יום. כיום, שנתיים אחרי, היא מטופלת באפקסור וזיפרקסיה. כמעט ואין התקפים אולם היא אובחנה כחרדתית מאד. המטפלים שראו את ההתקפים אמרו שהם מעולם לא ראו כאלו התקפי פניקה קשים. היא ממש חוותה אימה והיא אומרת שהיא לא יודעת מהיכן זה נובע. היא בטיפולי CBT ובכלל, מטופלת בכל הכיוונים גם עקב הפרעת אכילה שנוצרה כתוצאה מהחרדות. רציתי לשאול אם: 1. האם היא תוכל לנהל אורח חיים תקעוד...

מיכל, חשבתי שיש מקום לפתוח פורום תמיכה להורים לילדים בעלי הפרעות אכילה. להורים יש תמיד שאלות, לבטים, חששות, פחדים והרצון לשתף אחרים שנמצאים באותו המצב. בזמנו לא מצאתי אתר כזה. כל הפורומים מיועדים לסובלים מהפרעות האכילה. האם אפשר להקים אתר כזה כאן למשל? כמובן שיש צורך במישהו מקצועי שיתן מענה מקצועי לכל הדיונים.

סתם שאלה לדיון... אני שמה לב שכולכן כאן, ללא יוצא מן הכלל, כל כך יודעות לתת מעצמכן, כל כך מעצימות האחת את השניה... וכשזה בא לקבלה, אתן לא יודעות/יכולות לקבל... אני שמה לב לתכונה הזו גם אצל בתי ואני תוהה אם זהו אחד המאפיינים של הפרעות אכילה - לתת יותר מאשר לקבל.. האם זהו ביטוי של חוסר קבלה של עצמך? האם זהו מאפיין נשי בכלל?

ילדה אהובה שלי, אולי יצא לך לקרוא את דברי כאן באתר ותדעי בתוכך שזו אמא שלך שכותבת לך... עוד מעט, רק עוד קצת ואת משתחררת לאחר אישפוז ארוך וקשה. זהו האישפוז השני שלך, וסיימת את התהליך בהצלחה ומוכנה לצאת לחיים האמיתיים. ואני גאה בך אהובה שלי, כל כך שמחה, אך גם מלאה בפחדים וחששות, שאלות ותהיות. האם אצליח לשמור עלייך כפי ששמרו עלייך במחלקה? האם אצליח לקיים סביבך סביבה תומכת, אוהבת ומשחררת כפי שהיה באישפוז? האם את תצליחי לעמוד במשימות וביעדים? הרי כבר אמרת לי שכל כך קשה לך לותר על אנה, זו שליוותה אותך בשנה וחצי האחרונות, זו שהורתה לך מה צעוד...

לאחר מאבק קשה ומייגע ושני אישפוזים, אפשר לראות מעט אור במנהרה החשוכה. האופטימיות והאופוריה שאנו שרויים בה שברירית ועדינה, כמו קליפה של ביצה שיכולה להסדק בין רגע, אולם איך אפשר שלא לשמוח כשאת שומעת את בתך אומרת לך: "אמא, די... נגמר...אני יוצאת מזה ואעשה הכל כדי להחלים..". וכל קילו שהיא עולה גורם לה ולנו לאושר ושמחה כי היא מבינה שהדרך שבה היא הלכה היתה הרסנית עבורה. ופתאום הילדה שלי מחייכת, והעיניים נוצצות והברק חוזר אט אט לפנים.. ואני מרגישה שילדתי האובדת חוזרת אלי.. והיא אוכלת.. והיא אוכלת הכל... ותוך כדי הארוחה היא מדברת, מחייכת ומעוד...

שלום לכולם, בתי בת ה 17 החלה לקבל התקפי חרדה קשים בתחילת שנת הלימודים. ההתקפות מלוות בפירכוסים, הזעה, היפר ונטילציה וכאבי חזה קשים. היא טופלה בקלונקס ורמרון אולם למרות זאת היא היתה מקבלת כמעט 3 התקפים ביום בבית הספר והם היו מתקשרים שאבוא לקחת אותה. במקביל, היא פיתחה הפרעת אכילה קשה (אנורקסיה) ודיכאון. ניסינו בכל דרך לטפל בה באופן פרטי אולם ההתדרדרות במשקל המשיכה. בסופו של דבר היא אושפזה בהפרעות אכילה ושם קבלה התקפי חרדה מאד קשים (שנמשכו מעל שעה). בכדי להקל על סבלה, היו מזריקים לה וליום לוריד כמעט כל יום וכן היתה על תרופות של וליום וקעוד...