ממרגלי השם

העדפתי להתכחש לחומרת מצבה (רופא המשפחה סבור שאני עדיין מדחיק את כל מה שקרה). גם היא העדיפה שאתכחש. בחייה לא הועלתי לה כפי שהייתי רוצה, במותה אין לי אלא לקוות שעליי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשה ובכך תשקוט דעתי ותנוח נפשי. (כשניפגש שוב, בעולם אחר, היא ודאי תכעס על הדברים האלה.) 

"The sun shone, having no alternative, on the nothing new. Murphy sat out of it, as though he were free, in a mew in West Brompton. Here for what might have been six months he had eaten, drunk, slept, and put his clothes on and off, in a medium-sized cage of north-western aspect commanding an unbroken view of medium-sized cages of south-eastern aspect. Soon he would have to make other arrangements, for the mew had been condemned. Soon he would have to buckle to and start eating, drinking, sleeping, and putting his clothes on and off,

האומר "ואהבת [במלרע] את ה' אלוהיך" - קיים מצווה כדבעי. האומר "ואהבת [במלעיל] את ה' אלוהיך" - שיבש את הפסוק ולדעת המחמירים אף לא יצא ידי חובתו. 

אני מתקשה באינטראקציות ספונטניות, בפרט אלה המצריכות דיבור בלתי מתוכנן. אני רוצה למצוא את מה שמכונה le mot juste - משימה מסובכת אף בכתיבה וכל שכן בדיבור (ואת הנכתב יש שהות להשמיד, אך הנדבר יישאר לעולם). הנוכחות המידית של האחר והצורך להתייחס אליו מלחיצים אותי, וכשאני לחוץ אני בולע מילים ביתר שאת (קיבלתי כמה פעמים הערות שליליות בנוגע לדיקציה שלי), וה-OCD מחריף. עינוי פסיכוסומטי. 

ערב שבת טוב לכולם.

(מתוך יומניו של פרנץ קפקא)

תיארתי לפסיכיאטר את השגרה הקפקאית שלי. אני מעביר את הזמן בתנוחת עובר, מתמלא בעֶבְרָה בעבור אירועי עבר עד שאני נבער מבפנים, והיום מעריב.

השאלות שלו היו סטנדרטיות אבל נראה שהתעניין יותר מכפי שהיה מוכרח כדי לצאת ידי חובתו. הוא הסכים עם קודמו שאבחן דיכאון והפרעת אישיות, וגם שאין טעם לתת לי נוגדי דיכאון בלי שאתאמץ לשנות את אורחותיי (אין כדורים נגד אבטלה, נגד בדידות, או נגד שמונה יציאות מהבית בחצי שנה בממוצע). בסוף נתן לי מרשם לכדורים שיקלו מעליי לפחות את עול ה-OCD (הם עוזרים, אבל ייתכן שיש להגדיל את המינון).