את הכאב שלי אני לא יודעת לבטא, מנסה לכתוב פה בשביל להימנע משוב לפגוע בגוף.
מרגישה שאין מקום שיכול להכיל את המורכבות שלי, ואת האמת גם לי נמאס מעצמי, ונמאס לי מהחוק של חובת דיווח, איכשהו צריך לסנן מילים לשמור על עצמך שלא יקחו לך את השליטה, לא כי אני חושבת משהו מעשי. אלא רק כי המצוקה גדולה מידיי ומבתטאת לפעמים במילים כמשהו קיצוני, הפסיכאטר ממש צעק עליי שהוא לא יכול לסמוך עליי שלא אמשיך לפגוע בעצמי, כבר לא נשארו לי מילים להתגונן, מחפשת טיפה הכלה לא שמישהו יצעק, שאולי ינסה רק טיפה להבין, אבל איכשהו כמעט ואין פסיכיאטרים שבאמת רגישים ואנושיים
