ילדה של אהבה

הרבה זמן לא הרגשתי ככה, הרבה זמן לא דמיינתי חיוך של מישהו.. כדי להירדם.. הרבה זמן לא התרגשתי כל כך ללמוד הכל על מישהו במציאות שלנו, להיעלם, הרבה זמן לא הרגשתי ככה, אולי לפניך, לא הרגשתי את זה בכלל. כי אף פעם לא הייתה לי אהבה כזאת כמו שאומרים שהיא אמורה להיות, כי אני פשוט ידעתי הפעם, וזה היה קל..הרבה זמן לא הרגשתי ככה, כאילו נוצרנו כדי להתאים, כי אני יכולה להיות לידך שעות בשתיקה, ולא יהיה לי חסר שום דבר במשך ימים. 

ואני מתחילה להתאהב בך. לא הרגשתי ככה.. הרבה זמן.

אולי אפילו אף פעם.. כי הכל מרגיש נכון והלב לא שורף לי והשמיים כחולים ול

מחפשת שפיות כל הזמן, נשיקות של בוקר, קפה של מכונה, השקט הזה באוויר, ומדיטציה בגינה, שקיעות והעננים האפורים, בדיסוננס שבין השקט בחוץ, אזעקות והטילים.., מחפשת שפיות כל הזמן, במוזיקה, בשגרה, 

ב- להתרחק, ב- להישאר קרוב, מחפשת שפיות ב-להוציא החוצה מלכתוב, מחפשת שפיות במראה, ואצל אחרים. מחפשת שפיות בבית שלי ובין עמודים בספרים, מחפשת שפיות בשיחה..באוויר, בצחוק קצת אפל..

מחפשת שפיות בהרבה מקומות..גם, בערפל. 

מחפשת שפיות ב- להאמין, לדעת שהכל בסוף כמו שהוא אמור להסתדר, מחפשת שפיות ב- להגיד לעצמי שאין לי שליטה, לשחרר.

ומשתדלת להגיד לעצמי שכל

כשאני חושבת על עצמי מאוהבת, בכנות,  בא לי למות. אני מסתכלת על כמה שאהבתי אותך, ובמבט אחורה, הכל נראה כמו כזאת טעות, כשאני מסתכלת אחורה על עצמי, אני לא מבינה איך נפלתי כל כך חזק. מה כל כך תפס אותי בך, שלא לקחתי אף אחד מהחבלי הצלה שהיקום זרק אליי. 

כשאני חושבת על עצמי מאוהבת, באמת, בא לי למות, כי איך זה פייר להרגיש כל כך הרבה כלפי בנאדם שעבורו היית רק עניין של נוחות? 

כשאני מסתכלת על עצמי מאוהבת, ומסתכלת על עצמי מתוסכלת מהכאב אני תוהה אם שווה לאהוב כמו שאהבתי, אם בסוף זה מה שקורה ללב. כן הוא מתאחה בסוף, אבל החלקים מתחברים קצת אחרת. ואתה כ

אהבה לא מפחידה אותי, אבל לאהוב מישהו לא נכון, כן.

להתאהב באשליות, בהשתקפויות של אחרים, בשתיקות. זה מפחיד אותי להתקע בין לבין. 

בין מילים של כנות לחוסר וודאות, בין שקרים לבנים לשחורים, בין הבטחות ריקות לאיסורים, מים בשקיפות טהורה, גלגלי שיניים חלודים, לאהבה נקייה. 

אהבה לא מפחידה אותי, אבל לאהוב מישהו לא נכון כן. כי גדלתי מוקפת בדוגמאות של התפשרות שאני לא רוצה להיות כמוהן. 

גדלתי בצל של ויתורים עצמיים, וסטנדרטים שממניכים את עצמם מיום ליום. אבל אהבה לא מפחידה אותי, אבל מפחיד אותי לאהוב את הבן אדם הלא נכון. 

אהבה לא מפחידה אותי.

גם לא מחויבות,

כשאני מתחילה לחשוב אני חושבת עלייך, אז אני משתדלת לא לחשוב. 

כשאני מתחילה להרגיש, אני מרגישה אלייך. 

נדמה לי שקוראים לזה, לאהוב. 

שתי הפעולות לא מובילות לשום מקום טוב. אז משתיהן אני נמנעת. 

אני מחפשת אותך עם העיניים בקהל, ומרגישה שוב משוגעת. רציתי למצוא אותך, ובו זמנית רציתי שוב, להתאהב. 

יש לי חולשה אלייך, ולך יש חולשה, לחולשות. 

ואתה יודע לקרוא אותי גם כשאני שותקת. 

כי העיניים שלי תמיד מדברות, ואתה מבין אותן, לפעמים יותר ממני. וזה מפחיד אותי כל העניין הזה שהלב שלי מולך, כזה שקוף. אני לוקחת צעדים אחורה, נלחמת בדחף לחבק אותך, ושוב מוצאת את ע

הם אומרים שזה מגיע כשאת לא מחפשת, והאמת שלא חיפשתי כבר תקופה. המלח נשטף מהפצעים, והרבה זמן שלא הייתי נואשת לתרופה. והם אומרים שזה מגיע כשאת לא מחפשת, אני מודה שלא האמנתי לזה ממש.

אבל היקום תמיד מלמד אותי , שלמרות שהלב שלי עבר כל כך הרבה הוא עדיין יכול להיות מפואר מחדש. 

הם אומרים שזה מגיע כשאת לא מחפשת, ובאמת שלא חיפשתי כבר הרבה זמן. אין לי חורים בלב יותר, ולא חשבתי שהוא יכול להיות מלא יותר. עד שהופעת כאן. 

ולרגע היה נדמה לי , שזה יחלוף, שהכל יישאר בגדר משהו שלא יכול לקרות, אבל פתאום היה כל כך הרבה היגיון בלמה עם אחרים הלכתי בדרכים אחרות

מקלידה ומוחקת לא כי מילים לא עובדות לא כי שום ניסוח יצליח להעביר את מה שפעם יכולתי במבט של כמה שניות. מקלידה ומוחקת, לא כי שום דבר לא הגיוני יותר ומשפטים לא מתחברים, מקלידה ומוחקת כאילו הדמעות אי פעם הפסיקו, כאילו אנחנו אנשים אחרים. 

מקלידה ומוחקת כאילו יש מה להגיד, כאילו הכדור הפסיק להסתובב והכוכבים ייפלו, כאילו את הזמן אפשר לעצור.  מקלידה ומוחקת כאילו כדי לשכוח, כאילו אי פעם אני אצליח לא לזכור, אני מקלידה ומוחקת כאילו דברים לא משתנים, כאילו אני עדיין מי שהייתי, כאילו הכל אותו דבר, כאילו אני עדיין אותה ילדה, שאז הלב שלה נשבר.  אני מקל

וחולמת על העתיד הרחוק, שבחיים האמיתיים ולא בועת הנערים. חלומות על ילדים ומשפחה. חברים , טיולים, הישגים וקריירה מצליחה. 

חלומות על נסיך האגדות על הסוס הלבן, על עולם ורוד וקסום שהשמש רק זורחת. שהיא תמיד תזרח, ותרגש את כולנו. שתמיד תאיר ותעניק השראה. שלעולם תבדיל בין יום ללילה, ולעולם לא תפסיד. 

אני מקווה שיום יבוא ואוהב רק את עצמי. אני מקווה שיום יבוא והשפעת תעבור. אני אמשיך הלאה ואקום חזקה יותר. אני מקווה. 

הגיע הזמן לעבור הלאה. להתעסק בעצמי ובלהיות אני. לחיות את החיים באמת. לשים את כולם מאחור. עכשיו רק אני. 

אני מניחה שאני נערה של מילים, אני מניחה שתמיד הייתי. תמיד הייתי זאתי שכותבת מכתבים בכתב יד לימי הולדת. שממרקרת משפטים בספרים, ומצלמת ציטוטים על קירות. אני זאת שמחפשת משמעות נסתרת בכל משפט. לפעמים כזאת שאחרים לא רוצים לראות. ומשפטים של אנשים נחרטים לי בלב, מילים מהדהדות בתוכי, לפעמים גם אחרי שעברו שנים. גם אם הכל כבר השתנה. ואצלי מילים הן לא סתם משהו. לפעמים אני מאמינה להן יותר מאשר למעשים. אולי, כי אני תמימה. ואולי כי אני נערה של מילים. מילים מסובבות אותי, מילים מסתובבות לי בראש 24 שעות ביממה, מופיעות בחלומות, מעבירות בי צמרמורת, ולפע

אף פעם לא היה לי מישהו באמת לדבר איתו על מה שאני מרגישה. לא היה לי את המקום הזה שבו אני יכולה פשוט להיות – בלי להסביר, בלי לפחד, בלי להסתיר. ועכשיו, כשסוף־סוף יש לי את ההזדמנות הזאת, כשיש מישהו שמקשיב לי באמת – אני לא מצליחה.

כי אף פעם לא ידעתי איך מדברים על רגשות. לא באמת. והלב שלי, שכל כך רוצה לדבר, נתקע. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, באמת חייבת – יש בי דחף כזה חזק להוציא הכל – אבל כשזה מגיע לרגע האמת, אני קופאת. לא מצליחה לקחת את הנשימה הזו, לא מצליחה למצוא את המילים.

כשהתקשורת אמורה לפתוח דלת ללב של כל אחד שמתעקש לשמור על השקט, קורה ה

לפמעמים אני שואלת את עצמי אם אני בסדר, לוקח לי זמן לענות.

ורוב הסיכויים שזה יהיה לא. כי אני כועסת על עצמי. על דברים שלא אמרתי, על דברים שלא הצלחתי, שבכיתי מולה.

אבל מה זה בכלל כעס עצמי??? 

כעס עצמי הוא אחד הרגשות הכי חודרים ועמוקים שאדם יכול להרגיש. הוא לא צועק החוצה — הוא לוחש בפנים. זה הקול הזה שבלילה, כשכולם ישנים, מזכיר לך מה היית יכול לעשות אחרת. זה ההחמצה שמכפילה את עצמה שוב ושוב בראש, כאילו החזרה עליה תשנה את העבר. הכעס הזה לא בא ממקום של שנאה, אלא דווקא מאהבה — אהבה לעצמך, למה שיכולת להיות. הוא נולד מהרצון להיות טוב יותר, מהאכזבה

לפעמים אני פשוט רוצה לבכות. בכי כזה שהדמעות מחליקות על הפנים בלי מאמץ והזרם לא מפסיק, בכי כזה של גיל 11, בכי של תסכול, בכי על כל דבר שהעיק עליי,  בכי כזה של אכזבה,של שברון וכאב. בכי מרפא, בכי מרוקן מכל החדרים שבלב, לפעמים בא לי לבכות עד ששום דבר לא יכאב יותר, אולי אני אפילו ארדם, בכי שישכיח הכל, שיגרום לי להיעלם, בכי על כל הדברים שהעמדתי פנים שלא הפריעו לי, בכי שהוא כל מה שלא הספקתי להגיד, בכי על כל הדברים שפחדתי מהם, ובכי על כל מה שעדיין מפחיד אותי. בכי של להתבגר, בכי על דברים שלא ידעתי, וגרסאות שלי שכואב לי עליהן, בכי על כל מי שהיית