תחת

ואני לא יודעת מה יותר עצוב,

לשבת לבד מול שקיעה בים, ולחשוב שאין דבר שמנצח את המראה הזה,

אבל בו זמנית...

לראות את כל ההמון שסביבי ולחשוב עד כמה העולם הזה לא הוגן.

כל כך הרבה אנשים ביחד.

לא יכולתי להישאר בבית החג,

זה היה לי יותר מדי, גם הסופ"ש וגם חג שצמוד לזה,

אז ברחתי למלון.

וזה עצוב, כי אני מרגישה שאני הולכת במעגלים,

מרגישה כל כך רע, ובורחת לעוד מלון, לעוד טיסה לחו"ל,

עבר יום שלם, ואף אחד אפילו לא טרח לשלוח לי הודעה.

המשפחה שלי נסעה למסעדה, עם האחים המושלמים שלי, שכל אחד מהם נשוי.

קצת הפסקתי להבין יותר.

מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני.

דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא:

אתם נמצאים בשירותים, הבית מתרוקן כי כולם נסעו לאילת בלעדיכם,

ופתאום אמא חוזרת כי היא שכחה משהו,

אז אני מחזיקה את הדלת של השירותים עם היד, כדי שלא תכנס,

והיא באה, ופשוט דוחפת לי את הדלת עם היד בשיא הכאסח, בשיא העוצמה,

כשאני אומרת לה, לא! לא! 

והיא לא מעניין אותה, כי משחת השיניים שהיא שכחה יותר חשובה.

ואת חצי ערומה על האסלה, יושבת שם בהלם, עם היד שלך כואבת אחרי שהעיפו לך אותה,

רק כדי לשמוע ממנה "תנעלי את הדלת".. כאילו, את רצינית?

ומיותר לציין שכל סוף השבוע שלהם באילת, אף אחד לא טרח מה איתי, זה שאין אוכל בבית,

מה אני ע