אושרית

וואו, היה לי כיף בבת מצווה.

סוף סוף יש לי מצב רוח,

אחרי שנים שאני רודפת אחרי הרוח.

באלי לכבוש את העולם,

להשיג את כולם,

לא לישון לעולם.

אבל הבנתי שאני צריכה לישון,

כדי שהגוף לא יוציא לי לשון,

והדיפרסיה תבוא לבקר,

והמצב רוח יחזור לשקר.

באלי להשאר עירה,

לא מרגישה שיקרה לי רע.

נותן לי אנרגיות לחשוב על עשייה,

אבל נראה לי צכה לישון בשביל הבנייה.

ההבנה הזאת מעצבנת,

היא מחייבת, מחרבנת.

אך...

אני בוגרת, מתבגרת.

או...

לפחות משתדלת.

אז...

לילה טוב,

מקווה בקרוב.

להצטרפות לערוץ שלי:

https://whatsapp.com/channel/0029Vb7QR2d6BIEmggqNZ215

אני שוכבת במיטה.

אחרי יום, הפוכה.

מתכסה כבר בשמיכה,

אבל הראש... בפריחה.

אני צריכה לישון,

עוד מעט לקום, דחוף.

אבל אין סינכרון בין השעון,

לשאר איברי הגוף...

השעה מתקרבת לחמש,

והלב חושש,

איך הוא יצליח לקום,

אחרי הפיכת היקום.

לילות לימים, ימים ללילות,

כך מתהפכות היוצרות.

עם הרבה תפילות,

לא נשארו עוד ברירות.

כי אני צריכה לישון,

עוד מעט לקום, דחוף.

אבל אין סינכרון בין השעון,

לשאר איברי הגוף...

בא לי לישון.

לישון שינה שלא נגמרת,

שינה שהיא לנצח,

שינה שיש רק מקום אחד שישנים אותה. 😒

אני מרגישה משהו חזק.

זה קורה לי הרבה פעמים,

אך עכשיו זה מאוד חזק. 

ההרגשה הזאת שעולה לפנים,

חונקת את החיים.

זה כזאת מין הרגשה, 

שחונקת לי ת'גרון,

שאני לא מסוגלת לנשום.

יש משהו שאוכל לי ת'לב,

כנראה הוא מנסה להתגבר על כאב.

אך... 

אני לא מסוגלת לנשום,

וזה פיזי! זה לא רק חלום,

או... מין תחושה פסיכולוגית.

אני מרגישה את הנשימה נעצרת,

והגוש מתגבר וגודל,

למימדים עצומים.

אני מרגישה משהו חזק.

זה קורה לי הרבה פעמים,

אך עכשיו זה מאוד חזק.

ההרגשה הזאת שעולה לפנים,

חונקת את החיים.

אני עם עיניים עצומות,

שלא יראו שהם עצובות.

ואני ממשיכה להתעקש כמ

*הסיבה האמיתית* 

מביך אותי לכתוב,

אך אני לא רוצה לכאוב.

לא יודעת איך להתחיל,

אבל צריך להציל.

אז אני שוב עם הדף,

והעיפרון הנירדף,

לא מרימה את האף,

יושבת, כמו עלה נידף.

באתי לספר על מעשים שלא יעשו,

דברים שאני רוצה שיגססו,

על הדרך שבה זה נגרם,

על הסיבה שזה זרם.

זה התחיל בשרה,

ילדת חמד, עם שיער שחור קצר, 

ישבנו במרפסת, עם כוס קפה ביד,

והיד, היא... היתה פצועה וחבולה, 

נשארו בה צלקות.

שאלתי אותה לפישרם,

מה להם גרם.

ויום אחד רציתי גם.

זה גורם אמיתי!

אך בכנות,

הסיבה העיקרית, 

מתחילה עוד קודם...

זה בא בשלבים,

בשאלה תמימה,

בשביל לקבל הבנ

אבא, אני כבר שלוש ימים בלי כדור. 

אבא אני מרגישה בתוך בור סגור.

אבא, אם הוא עושה אני מפחדת,

ואם לא, אז למה סתם, להיות נודדת.

תלויה בכדור, רועדת.

אבא, נמאס לי כבר מלחמות,

כל יום תחת כותרות.

של פחד, של עצב, של תיסכול.

אבא, בהתחלה לא היה איכפת לי,

ועכשיו כבר נמאס לי.

פתאום אני מרגישה מלחמה,

אבודה,

מול כדור,

בעבודה.

אבא, מתי כבר תגאל אותי???

מתי תגאל אותי מעצמי,

מתי תגאל אותי ממלחמתי,

מתי תגאל אותי בכללי,

מתי תביא משיח,

מתי הכל יגמר,

מתי??????

להצטרפות לערוץ שלי:

https://whatsapp.com/channel/0029Vb7QR2d6BIEmggqNZ215

רותי,

רציתי לכתוב לך שיר,

שיסביר את רצוני הלא מזהיר.

אך... הוא נעלם.

טוב, לא סופית, ולא מוחלט,

אבל הוא מתהלך לאט.

אני ילדה הפכפכית,

משתנה ברגע רגשית,

לא בטוחה שזה לא יחזור,

אז אני רוצה לדבר שיעזור,

שלא יחזור...

 יצאתי לקבל השראה,

לכתוב על כל הרע,

שעשיתי,

שיצרתי,

שפגעתי,

שנפגעתי.

לכתוב על הרגעים,

שבאו דברים חדשים,

לא מוכרים,

זרים.

על מה שעומד מאחור,

על מה שגרם לכפור,

לרצונות,

להגיע, לנבור,

בנפש שלי,

שגם ככה שבורה אצלי.

אך אין בי אומץ,

אפילו לא קומץ,

להביט בזה ישר,

ולהשאיר את הלב מאושר,

שר.

אז אולי השיר הבא,

ידבר על מה שבא.

להתרא

*אני רוצה לכתוב שירים* 

אני רוצה לכתוב שירים,

על צורות וצבעים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על החיים היפים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על ציפורים מצייצות ושמש בתריסים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על ימים וחופים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על ימים רגילים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על אנשים מחייכים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על דמיונות של ילדים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על אנשים צדיקים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על ילדים מוזרים.

אני רוצה לכתוב שירים,

על צורות וצבעים.

נמאס לי לכתוב שירים,

על הצבעים השחורים.

נמאס לי לכתוב שירים,

על ימים אפורים.

נמאס לי לכתוב שירים,

על דמעות

המטפלת שלי לא עובדת השבוע.

אולי ביום חמישי בערב.

וזה עוד המוןןןןןן זמן.

וכבר שבוע שעבר לא הגעתי.

ואני... מטומטמת 😏, אני מרגישה שאני חייבת עכשיו 😭

בנופש... 

הי,

אני בנופש.

אמורה לשמוח.

להיות מאושרת.

הי,

אני בנופש.

מול נוף מרהיב,

שאמור להרחיב.

להרחיב את הלב,

לרפאות בו כאב,

אבל הוא מאכזב.

לקחו לי ת'בית.

שמו במיטה מחורבנת,

בעיר לא מאוזנת.

ואני פשוט לא מסוקרנת,

רק בפנים מרוסקת.

כבר שבוע וחצי אני מחזיקה ת'צמי.

מנסה להרגיש טוב.

לפחות קצת.

לשמור על עצמי.

על הנפש שלי,

כמה שאני מסוגלת.

רותי נתנה לי כוח.

עוד קצת זמן לשמוח,

לשמח עוד את בורא עולם.

היא לימדה אותי,

שגם קצת מעלה בסולם.

ועכשיו...

ודווקא היום,

אני כבר לא מצליחה להחזיק.

אין לי כוח לשמוח.

וגם לא לשמח.

זהו!

אני מרגישה במער

רציתי שמשהו ירגיע אותי הרגע.

לא עניין אותי שזה הדבר הכי רע בעולם.

רציתי להפסיק לרגע להרגיש את הלב.

לא עניין אותי באיזה דרך.

אבל הלב שלי חזק,

והוא כבד לי,

ואני לא מצליחה להתנתק לרגע,

ולא איכפת לו שכואב לי.

נמאס לי ממך ליבי.

איך, איך אני יכולה להפרד ממך?

רק לנצח?

אי אפשר רק רגע לברוח?

לאסוף כוח?

רציתי שמשהו ירגיע אותי הרגע.

לא עניין אותי שזה הדבר הכי רע בעולם.

רציתי להפסיק לרגע להרגיש את הלב.

לא עניין אותי באיזה דרך.

אז ניסיתי לב, ניסיתי.

ומה קרה?

כואב לי גם פיזי וגם אתה 😭.

*הכל בסדר*

אל תגידו לי שהכל בסדר,

כי שום דבר לא בסדר.

כאילו,

אם תבדקו,

תראו שהכל בסדר,

אבל את הלב שלי לא רואים...

אם הייתם בודקים,

הייתם רואים שהכל בסדר.

אבל כבר לא.

עכשיו, גם אם תבדקו,

תראו שלא הכל בסדר.

אני במלחמה.

והיא פנימית,

אבל מתחילים לראות סימנים.

יש לה השלכות,

והן לא רק פנימיות,

אני מסתירה אותן,

לא מדברת עליהן בקול.

אבל אם תבדקו,

תראו שלא הכל בסדר.

אני רוצה להיות בסדר.

אבל הלב לא נותן לי,

הוא מכאיב לי.

ואני נשארת לבד.

לבד,

מול מלחמות שאין את מי לשתף.

וקשה לי לבד,

אז אני זורקת על בורא עולם,

שיהיה איתי,

שישתתף איתי,

בצער