אנסה לנסח את שאלתי .
אני רוצה לדעת מהיכן נובע הצורך שבי לשתף דברים משמשותיים שעובריים על נפשי. ובלי זה מרגישה חלשה ,לפעמים שבורה. לבד.
שאני חייבת לשתף את האוזן הזאת המבינה .התומכת. הלא שופטת .המקום הנותן פינה חמה ללב . לנפש שלי.
יש אנשים שאני נתקעלת שלפעמים יכולים להסתיר ולא כך.
איך הם מצליחים?
איך אני מתמודדת עם החולשה הזאות שלפעמים מציפה אותי ?
שלום אני בת 25 נמצאת כשנה אצל טיפול פסוכודרמה. המטפל מדהים . יש כימיה בין המיטפל לביני. אני מרגישה שאני מגיעה לשם בשיטת טיפול שלו אני יכולה להוציא הכל בצורה הכי נוחה ופורקת את הכל. וזה עושה לי כ"כ טוב.. שאף פעם לא יצא לי לחוות טיפולים כאלו. וכל פעם שאני צריכה אותו הוא אומר שאני יכולה להתקשר אליו. שזה מרגיש לי מאוד בטוח לפעמים. שאני יכולה ברגעי מצוקה או משבר, להתקשר למישהו ולספר לו הכל לשפוך הכל, ככה שזה קל גם כי הוא מכיר אותי ומטפל שלי. ועם המון המון סבלנות וסבולבנות בשיחות והטיפול.
אני תוהה לפעמים אם בעתיד, זה ייפסק המפגשים. אז
