במקום בו נגמרות המילים.

במקום בו המילים נגמרות,
מתחיל הכאב שלי.
גדול מנשוא,גדול מכדי לתאר.
זה לא עניין של רחמים עצמיים,אלא השלמה.
וכהשכול נראה אבוד,אני יודעת שזאת רק אני שמותחת את הזמן עד הסוף.
ובעצם יש לי בשביל מה להמשיך לחיות.
אני חיה בין כפות ידייך המלטפות את שערי,
בשארית הזוהר שפעם היה בו.
ואני רק חלקית אדם,וחלקית חיה.
ורק טיפה ממה שהייתי פעם,לפני המחלה.
ובעצם רק עכשיו קמתי לתחיה.
השלמתי עם מי ומה שאני,
אך עדיין קשה לי לוותר על מי ומה שהייתי רוצה להיות.
האנושיות שבי מתערבבת עם חצי הנשמה המתה.
איבדתי כ"כ הרבה עם השנים,
ואין ביכולתי להשיב את הנעלם.
מה שאבד נמחק עם הרוח,התבולל כמו החול על שפת הים.
ואני רק מחפשת את עצמי בין העלים של השלכת,
ולא מוצאת את מה שאני רוצה למצוא,אלא מישהי אחרת.
ואני יפה כמו שמעולם לא הייתי,
ומכוערת כמו שתמיד פחדתי להיות.
וברגעים שהכול כבר מת,אתה מפריח בי חיים.
מנשים אותי באהבתך,וממלא שוב את ראותיי החנוקות באויר נקי.

שבוע קשה.
כמה פעמים כבר נשברתי,וסירבתי להכנס לחדר ההקרנות.
כ"כ הרבה תופעות לוואי.
תשישות שמרסקת אותי לגורמים,ואני לא מצליחה לקום ממנה ולאסוף את עצמי.
הייאוש כה גדול עד שהתחלתי להתערב עם בעלי,כמה זמן יעבור מסיום ההקרנה ועד שאזדקק לדלי.
ואני מפסידה בכול פעם.אני כנראה טובה בלהעריך רק דברים שתלויים בכוח הרצון שלי,ומנותקים מהמציאות הפיזית.
השבוע גם הורדתי לגמריי פרופיל בעבודה.
רעדתי כל הדרך לועדת הביטוח הלאומי,ומצאתי את עצמי שם,מול הרופאים,משכנעת ספק אותם ספק את עצמי,שאני עוד יכולה לעבוד.
הם כמובן חתמו בלי להניד עפעף:"נכות פיזית של 100% למשך חצי שנה עם אופציית הארכה.ונכות לצמיתות של 60%
יצאתי משם בוכה.אני??אני נכה??הסתכלתי בת"ז שכתובה על הדף ומיאנתי להבין שהיא שלי.
אני יודעת שזה מתבקש במצבי.אבל מי שמכיר אותי יודע שמגיל 17 לא היתה לי הפסקת עבודה קצרה אפילו,כולל בתקופת הניתוח וההקרנות הקודמות,שהמשכתי לעבוד בין לבין רק מהפחד מהחותמת הזאת.
זאת רק חותמת,אמרתי לעצמי.שום דבר שיחרוץ את העתיד.הכול יכול להשתנות.
עוד התלבטתי אם ללכת לכנסים שהיו לי השבוע.והחלטתי שכן.לפחות אתמול היה כנס חשוב מאוד.
הגעתי לשם במונית.נכנסתי כאילו כלום והדפתי שאלות על שלומי,וראיתי את המתחרים שלנו מאוכזבים קלות.ואז בא לקוח ואמר:"כשאת בשטח,אתם מונופול,אין לאף אחד סיכוי כשאת נמצאת".
ואוו,מילים גדולות בשבילי.
"את מביאה איתך כ"כ הרבה אנרגיות של חיים וסוחפת,אי אפשר להשאר אדיש".
זה כבר היה יותר מידי.אני???אנרגיות של חיים??הוא צוחק ,נכון??
טוב שהוא לא ראה אותי כמה שעות לפני ,כשניסיתי לטשטש(כנראה שבהצלחה..) את שיטפי הדם והעיגולים השחורים מתחת לעיניי.
טוב שהוא לא ראה איך רק לפני שנכנסתי הקאתי את הנשמה.שטפתי פנים ונשבעתי שזה לא ישבור אותי.
טוב שהוא לא היה צריך לנער את הציפית של הכרית באותו בוקר.,כי אז הוא היה מחפש חתול או כלבלב שעיר במיוחד.
ובעצם-אני רוצה להודות לו.כי בזכותו(ועוד כמה כמוהו) הצלחתי לקום אתמול.הצלחתי להזכר בעוד סיבה למה אני עדיין מוכנה לעבור את הסבל הזה.(אך כמה קשה הויתור!).אתם מכירים עוד הרבה אנשים שאוהבים את מה שהם עושים??
הרי שנים התגלגלתי בין עבודות.בדר"כ קודמתי מהר,הגעתי למיקסום היכולת של התפקיד בחברה,ואז התחלתי להשתעמם מחוסר עניין ואתגר,ופרשתי.
אני כבר חמש שנים בחברה(החברה קיימת כבר 30 שנה בקירוב).הקמתי את החטיבה כשעוד לא היו לי עובדים.נסעתי לחו"ל לתערוכות עם המנהל הישיר שלי והבעלים של החברה בחיפוש אחר הטכנולוגיה המתקדמת הבאה לפילוח הרפואי,הנחלנו כל חידוש בכל בתי החולים הארץ,וכל זה מחזיק עד היום.ממקום מושבי,אני ממשיכה עדיין לעשות זאת.אבל כבר לא יכולה להמצא בשטח ולחיות את התפקיד כפי שהייתי רוצה.כפי שאני אוהבת.מרגישה היום שייכת\לא שייכת.מתייחסת לכל אי הצלחה או משהו שלא מסתדר כפי שהייתי רוצה,באופן אישי.
כל היחסים שלי עם הרופאים הפכו להיות חבריים ואישיים.אני מכירה את חייהם,מי יותר ומי פחות.אנחנו מבלים בארוחות ערב,בכנסים בחו"ל ובטיולים ביחד.
והיני היום אני מוכנה להרפות.לא עושה זאת ברצון,אני מודה.קשה לי להשלים עם הפער בין היכולת הפיזית שלי כרגע,לבין זאת הנפשית.
וגם אם לא אודה בזה בע"פ(זה כמעט בלתי נסבל עבורי) ,אני רואה מה קורה לי,אני יודעת מה המצב שלי,וברור לי שאם לא אעשה את השינוי הזה,שום  דבר מכל מה שהשגתי או חלמתי,לא יתקיים.
וזה כ"כ קשה.אני קמה היום בבוקר,ומנסה למלא את יומי אפילו במשהו קטן שיצליח להחזיק אותי ולגרום לי לחייך.
וזה לא הולך ונהיה קל יותר.מיום ליום רק מוסיפים לי תרופות כרוניות אותם אצטרך לקחת כדי למנוע הישנות,עד שנת 2039!(וגם על המאבקים האלו יש לי מה לומר,על הבירוקרטיה שקופ"ח מעבירות את החולים ,בתקווה שמרוב חולשה ועייפות הם יכנעו ויחסכו כסף רב למערכת,לרוב אני שומעת שזה מצליח אם זה בגלל שהחולים לא מודעים מה צריך,ואם זה בעקבות מלחמת ההתשה,עבודת הניירת המכבידה, הצורך לזעזע כדי לגרום לשינויקטן אך חיוני  עד כדי הפיכת שולחנות במשרדי הממונים שלא ראו אנשים בבי"ח סובלים ודואבים המון זמן-אבל על זה אכתוב פוסט אחר,כשתשוב עליי רוח הלחימה)
השבוע קמתי נפוחה.תחושה קשה ובלתי נסבלת.הסטרואידים שנותנים לי כדי למנוע בצקת במוח,עשו את שלהם.
לפעמים אני שואלת את עצמי מהיכן לאסוף את הכוחות כדי להתמודד עם זה.איך מעבירים יום ועוד יום,בחוסר ידיעה הזאת??
ומה יהיה בסוף??מהי בעצם ההגדרה של סוף??
חיים בצל מחלה שכל חיי אצטרך לחיות עמה או עם ניזקיה??
חיים של חרדה תמידית??
חיים שלא יודעים מה ילד יום ואם אי פעם אצא מזה??
האם אקבל את חיי חזרה??
מתי אוכל לנשום ולדעת שניצחתי??יש בכלל מנצחים במלחמת חורמה שכזאת,כשמערך הכוחות ההתחלתי הוא לא הוגן??
ולמה נראה לי שכבר הפסדתי??
כ"כ הרבה שאלות.
כ"כ הרבה קשיים וכאבים.
לילות מסויטים שאני מקווה להקיץ מהם.וכשאני כבר מתעוררת אני מגלה שקמתי לאותה מציאות.שהכול אותו הדבר ושום דבר לא באמת השתנה.שהמעגל הזה עוד ימשיך לסובב אותי עוד הרבה שנים,ואני עוד אפסיד הרבה בחיפוש אחר היציאה ובניסיון(כושל) לברוח ולמצוא פתח מילוט,אל עבר אופק בריא יותר.משתנה.נתון להחלטתי.בשליטתי.
אתם יודעים,כולנו מתלוננים על השגרה,וגם אני חטאתי בכך עד לא מזמן.נכון,היא משעממת,אין בה ריגושים,היא שוחקת וכנראה שעוד הגדרות יכולות להכנס לכאן.אבל אנחנו שוכחים שהיא יציבה,היא מקנה לנו אחיזה,בטחון.היא המסגרת למה שאנו קוראים לו חיים.יתרה מכך,בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפוך אותה למעניינת יותר.והיא חצי הכוס המלאה בסופו של דבר.
ואני,וכנראה עוד רבים שהדבר האחרון שמאפיין כרגע את חייהם הוא יציבות,הייתי נותנת הכול כדי שתהיה לי הזכות שוב להתעצבן מחיי השגרה האלו.מלנסוע בבוקר להקרנות,במכונית שלי,עם הידיים שלי,מבלי לבקש טובות מכל הסביבה ולהרגיש את המחנק שכואב לי כ"כ בהזדקקות ובתלות הזאת,ולהיות יכולה לקלל את הפקקים…והיום,היום אני רק מייחלת לעיתים לפקקים,כדי לדחות את הקץ.כדי לדחות בעוד כמה רגעים את הכניסה שלי למכון שרת,מוקפת בסופניות,בכי,עיניים כבויות,גוף שמושך בתהייה כמה עוד יוכל,ולא לדעת מתי אצא או עם איזה הרגשה מכל קשת הרגשות "ששמורים" למצבים כאלו.

ואני רוצה לקוות שיום יגיע וגם אני אקבל הזדמנות להתחלה מחודשת,שיום יבוא וכוח הרצון ואני עצמי יהיו הדבר היחיד שמגביל את חלומותיי.
אני נושמת בשביל התקווה הזאת.
ואני מקווה שתמיד אדע להחזיק בה.אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם גם היא תאבד לי.