בלוג

על הקצה

תודה רבה לכולם!.

תוכן

5 תגובות
מינרבה1 היכן רשימת החברים ?

חבר קהילה · 17.5.2010
קרן אור, עצם העובדה שאת ממשיכה לכתוב, גם מתוך ותוך כדי הכאבים והיסורים מוכיח שלא התיאשת ולא הרמת ידים.

האמיני שמחר יהיה יותר טוב, את חייבת להאמין, ואני בטוחה שאת מאמינה בכך בתוך תוכך.

אל תותרי.

אל תותרי על חלומותיך, על העתיד שמצפה לך, על ילדיך שמצפים לאמא שתלווה אותם לכל אורך הדרך.

ליל מנוחה
דווחו
תוכן
aspransa luna כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם...

חבר קהילה · 17.5.2010
קרן אור,
שומעת את העלטה הנוראית בה את נמצאת, אי אפשר שלא, מבעד למילים ולאותיות.
ללא ספק את מתחילה להזכיר לי את עצמי באופן כתיבתך המאוד מיוחדת ומסויימת.

הכתיבה שלך באמת נוגעת, כואבת..
"הנשמה החבולה והפצועה שלי...."- אוו כמה מוכר, אני מתחילה לתהות מי כותבת מה,
האם זו אני, האם זו את?
מתבלבלת בתוך מילותייך לגמרי ויוצרת לעצמי ערבוב של חוסר הבנה מוחלט לחלוטין
הלוואי ויהיה אור בקצה המנהרה האפלה הזו
הלוואי
אמר.

וזה לא נגמר..זה אף פעם לא נגמר
תאונה אחת מזעזעת ביותר-מסיימת בשניה הכל
תאונה אחת לוקחת חיים, ואז פתאום מגלים-אנו הצוע
דווחו
תוכן
רחי

חבר קהילה · 17.5.2010
אני לא יודעת מה לומר לך, אין לי שום מילים שיכולות ככל הנראה לתת נחמה. בא לי לצעוק ולזעוק יחד איתך שדי, אלוהים תן כבר נחת לאישה הזו, תעשה שיהיה טוב...... להתקומם. לא יודעת, זה לא נתפס לפעמים, יש את השורה הזאת בשיר "לאחד זה גן עדן לשני גהנום.." ואת מתמודדת עם כ"כ הרבה כאב גופני ונפשי עד שכלום כבר לא מובן אליו, לא החיים לא הבריאות לא הנחת.. יש אנשים שהמאבקים שלהם יותר קשים, יותר מאתגרים, יותר סוחטים.. ואין ברירה אלא להתמודד, להיות גיבורה בעל כורחך, אין ברירה. ולפעמים מרוב מיאוס טוטאלי בוער בך לצעוק שנמאס ולבעוט ולהתקומם ולמחות, ואני יכו
דווחו
תוכן
עוגית

חבר קהילה · 17.5.2010
אני לא יכולה לתאר לעצמי לכמה כוחות נפש את זקוקה כדי להחזיק את עצמך ברגע הזה שנמצאת בו.
אני מעריכה אותך מאוד. ויודעת שאת יקרה, אהובה ומשמעותית להרבה אנשים. בני משפחה וחברים וגם וכאלה שמעולם לא פגשו אותך. שמחזיקים לך אצבעות ורוצים לראות אותך אחרי כל זה.
אני מאמינה שהחיים עוד יפצו אותך על כל הכאב. ושעד אז תצליחי להסיח את דעתך, כמה שניתן, בדברים משמחים ומהנים שיטעינו אותך בכוחות, עד שתחלימי.
דווחו
תוכן

קרן אור

חבר קהילה · 17.5.2010
יקרות שאתן,

תודה תודה ושוב תודה.
לא מוצאת הרבה מילים כרגע כדי לענות.לא רואה את המסך מרוב דמעות..
לא רוצה להיות גיבורה,רוצה רק שקט והשקטה.
בלי רעש של מכשירים,בלי להדקר בשעה כה מוקדמת של הבוקר ולחיות בחרדה הנוראית מהתוצאות,
אני פשוט רוצה הביתה.
למיטה שלי,לילדים.קצת נמאס לי כבר לשבת בארבע קירות ולחכות..למה בכלל???
תקווה..כן היא קיימת היכנשהו.נסתרת,חבויה.כמעט ולא מורגשת בטירוף הזה.
ואני צריכה אחיזה.במשהו.במישהו.בלא יודעת מה.
אני רוצה את העצמאות שלי חזרה,אבל המחלה לוקחת לי אותה.
אפילו לעבוד דרך המחשב אני לא מצליחה.הכאבים מפלחים
דווחו
תוכן

הנושאים החמים

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

על הקצה