עם חלוף הסערה… (או לפחות בהיחלשותה..)

—————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————–

קודם כל – תודה על המילים הטובות, על העידוד ועל ההתעניינות.

אין שום ספק שהיום אני מרגישה יותר טוב מאתמול,
אבל נדמה לי שייקחו עוד כמה ימים עד להתאוששות מלאה….
כמו שכבר כתבתי אתמול, מסביבות חמש לפנות בוקר  מצאתי עצמי במן סחרור כזה של חרדה איומה, – הקאות, שלשולים, תחושת חנק, דפיקות לב מהירות, בכי, חוסר יכולת להכניס פירור של אוכל לפה שלי (ואם זה קורה, שאני לא מסוגלת לאכול, זה באמת סימן מדאיג…. זה כל כך נדיר.) וכל הסיוט הזה.
הגעתי לבחינה מותשת. ובכל זאת עשיתי אותה. האמת היא שהיא הייתה הרבה פחות קשה ממה ששיערתי. ויחד עם זאת, אני נזהרת בלשוני, כי אני רחוקה מלהיות בטוחה שהיה בסדר. אני נוטה לחשוב שלא נכשלתי, אבל כמה יותר מזה אני לא יודעת…..
האמת? אני באמת לא יודעת אם זה היה שווה את זה. זה היה עינוי, ואין לי מילה מדויקת יותר לתאר את זה.
לא הצלחתי להירגע, לא הצלחתי להתאפס, כמה שניסיתי לנשום עמוק, לקחת רסקיו, להכריח את עצמי לעצום עיניים ולנוח – חזק יותר היה הפחד, שהשפיע עליי בשפע התסמינים הפיזיים המתישים האלה….
אחרי הבחינה יש הקלה מסוימת, בהחלט. אבל לא הקלה מלאה.
שוב אני חוזרת ואומרת, שזה גובה ממני מחיר כבד.
ושוב אני לא יכולה לחמוק מהמחשבה – אם מבחני בגרות מסכנים מביאים אותי לתחושות כאלה, מה יהיה הלאה…?
אין לי מושג איך הצלחתי לגשת לבחינה למרות הכל, ואני מניחה שיש בי חלק שגאה בעצמי על כך במידה מסוימת.
אני שואלת את עצמי אם ההתעקשות הזו לגשת, למרות המחיר הכבד – אם זה בא ממקום בריא או חולה, ואין לי ממש תשובה.
האם אני מתעקשת על זה כי אני יודעת שאין דרך אחרת, אלא לעבור את זה וזהו, מתוך הבנה שאני חייבת להתקדם לאנשהו? כן, קצת. האם אני מתעקשת בגלל שאני מפחדת מאוד לאכזב (אחרים, ואת עצמי)? כן, בלי שום ספק.
ב1.7 יש לי עוד מבחן בגרות. אחד גדול, של חמש יחידות, וכרגע שום דבר מהחומר לא נמצא לי בראש. כלום. זה מקצוע משעמם, מעצבן, אני לא מבינה מה רוצים ממני, ורק כי אין ברירה אני אמורה לגשת לבגרות הזו.
וכבר מעכשיו המחשבה על זה מעלה שוב את הדופק…
אם יש לקח שלמדתי מאתמול – זה שאני מתייצבת אצל הרופא, ודואגת לי לאספקת כדורים שייקלו עליי בחרדה. כי זה היה בלתי נסבל, ואני לא חושבת שאני אוכל לעבור את זה ולהישאר שלמה עוד הרבה פעמים….
איך זה, שבמקום להפוך להיות קל יותר, זה היה יותר קשה הפעם? הדבר שהבהיל אותי בעיקר – שזה השתלט עליי לגמרי, אפילו מבחינה פיזית, בלי שהיה לי שום כוח להתנגד לזה. זה לא היה רק בכי ופחד, זה היה משהו הרבה יותר חמור, משתק, מתיש……
אני מרגישה חסרת אונים – כי אני באמת לא יודעת איך לעצור את זה כשזה מגיע…..
אז –
תודה לאל שזה עבר (עד לפעם הבאה…….אמאלה)…