שבירה מוחלטת

מתעקשת ללכת קדימה
מתעקשת ומתעקשת

ונדמה שאיש לא שומע צעדי
ונדמה שלאיש אינם משנים צעדי.
וחיפשתי למי לדאוג, וחיפשתי את מי לזכור, וחיפשתי על מי לבכות..
לחרוט ולשמר היטב את הצער בלב שהפעם הבאה פשוט לא תהיה,
חיפשתי בהתעקשות מוחלטת ומודה היום- הגרוע מכל נחשף בפני,
שאין זה משנה..אין זה משנה לאיש, הרי כל אחד וחייו שלו,
אינני שייכת לאיש
אני תוצר של טעות אחת קטסטרופלית
שיצרה עוד ועוד טעויות ועיוותים, והאם אני אשמה? אין זה משנה

ויש בי רצון עז לחיות
לחבק את החיים
להמציא כל יום מחדש אמונה ותקווה
אך היום, היום אני כבר עייפה…ורואה שלאיש לא באמת אכפת

אני מאשימה
אני מאשימה
מפנה אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל
כלפי בית משפט אשר חתם את גורלי למשך שנים רבות
לא חסך ממני טראומות
כלפי הרווחה אשר לא ישרה מבט אלי, אל אותה ילדה שהייתה אמורה להיות אז-שמורה
על שלא שמעולם לא שאלו, על שרק סימנו עוד ועוד ויים, כמוני
אני מפנה אצבע מאשימה אחת גדולה כלפי מרפאה אחת נחשבת מאוד במדינת ישראל אשר נטשה אותי ברגע כה קריטי ורק חיזקה לי את התחושה שאין לי מקום, וגם שנדמה לי שיש לי, בשניה אחת הוא נלקח

אני מאשימה את סבתא שלי ודודתי השניה והאהובה אשר היו התקן השפוי, החם, הטוב והאוהב, מאשימה אותן על שלא ראו אותי, אלא ראו את עצמן
אני מאשימה משפחה שלמה על שלא רצתה לראות
אטמה אונזנייה וכיסתה עינייה ושתקה

אני מאשימה את המורות בבה"ס אשר הצטיינותי קסמה אליהן והן לא ראו מעבר לזה
מאשימה אותן על המבט המתעלם מהחולצות הארוכות
מהעיניים המסתתרות
אני מאשימה את עצמי על הפחד שיגלו
על ההסתרות
על הבושה
על הזוהמה

מאשימה את זו שילדה אותי על שידעה היטב עם מי היא מתחתנת, כי היא ידעה
ובכל זאת התחתנה
ובכל זאת ילדה יצור אחד קטן לעולם
ראתה, שתקה, הייתה, התעלמה
בבית, בסלון, במטבח, בשירותים, בחדר השינה
אז איפה היא הייתה?

והיום אני צריכה להתחיל לנוע,
ואין את מי להאשים כי זה בכלל לא משנה
ואין למי לבוא בטענות כי אף אחד לא אחראי

אלוהים איך חיים לבד במציאות הזו?
איך?????????????