תל אביב, מי היה מאמין?

וכמה זמן אני כבר מנסה לכתוב
בין כל המתרחש
מרגישה שמפספסת כל כך הרבה דברים שיש לתעד, לכתוב ולא לשכוח
אך מרגישה במין מחנק כזה של דברים רבים מדי שקורים, שאין לי אפילו זמן לגשת אל המחשב או אל היומן ולכתוב.
ושנים אני כותבת, כותבת יומנים כותבת מחברות כותבת במחשב, פשוט כותבת, כותבת וכותבת..שיום אחד, שיום אחד העולם ידע, שיום אחד אוכל להביט בדפים הללו ולדעת שאינם נכתבו סתם.
אז צדקתי, אינם נכתבו סתם, מאז שאני זוכרת את עצמי לומדת לכתוב, אני כותבת, והיומנים הללו משמשים כעת כראייה המשמעותית ביותר שלי.
הם הראייה, יותר ממי וממה שאני היום.
הם ההוכחה החיה והקיימת שאיש אינו מעז להתכווח איתה.

עוזבת את זה רגע,
תל אביב גדולה
מכוסה באנשים, כל אחד בצבע אחר
תל אביב ענקית, איך מתהלכים בה פה בין האנשים?
ואין ברירה, לאן עברתי? אולי לא הייתה לי ברירה
אולי
אבל אני כאן, עדיין מסרבת להבין, עדיין מסרבת להשלים, הרי הדברים קרן כל כך מהר, ובמבט מהצד הרי ברור שהזמן הכי לא טוב לעבור לגור ככה במקום כזה לבד זה עכשיו, אבל לא הייתה לי ברירה
ואני רוצה להאמין שאוכל לחייך ולדעת שזהו הדבר הנכון ביותר, הטוב ביותר עבורי, גם אם כעת מרגיש שנעשה מחוסר ברירה ושוב אני סובלת וסופגת את מכות החיים וחוסר האונים של המצב.

ותל אביב ענקית
גם בשעות הקטנות יש בחוץ רעש, אנשים וחיים
ולפעמים יש בי רצון קטן כזה שעולה ואומר לי..גם אני רוצה להיות חלק מהחיים
האלה? אני לא יודעת, אולי..
אבל איך?
אני גם לא יודעת

יש רגעים שמפחיד לי כאן
ברגעים האלו
אני לא ידעתי, אם מישהו היה אומר לי ומספר לי מה יקרה…אם מישהו היה בא ומספר לי את המשך התסריט לפני כחצי שנה, לא הייתי מאמינה

הכל קורה מהר מדי
ואני לא מוצאת נקודות חיבור
הכל קורה מהר מדי
לפעמים בא לי להכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת
שמיכה כבדה כזו, לא כזו שמעייפת רק מעצם המחשבה

אני צריכה בלוני אוויר
המון אוויר להכניס לגוף
אני מתרוקנת

חיים בתל אביב
מי היה מאמין?