החגים בבית שאין

מוזר לי,
קניתי היום שטיח לבית, לדירה..או לאיך שקוראים למקום הזה
עד עכשיו זה הרגיש לי כמו מקום מסתור, מפלט וכו'…
ואני רק רציתי להרגיש בית
אבל לא רציתי לומר לעצמי זאת יותר מדי, או לנסות יותר מדי…מפחד להתקל בתחושה הקשה שבית זה הרבה יותר ממבנים, ואני שבית יציב נורמלי ושפוי מעולם לא היה, רק מעורר אצלי את התחושה של הדחויה הלא שייכת .

קניתי שטיח
שטיח זה בית
זה פשוט בית
לא יודעת למה, אבל שחשבתי לעצמי מה אני הכי רוצה לקנות קודם, לפני הכל..אמרתי לעצמי שאני רוצה שטיח
תמיד בדמיון שלי זה הרגיש לי כמו בית.

ציירתי בתים בדמיון
פיללתי יום אחד להגיע לידיים חמות נעימות ובטוחות
להרגיש בית
וזה לא הגיע, אז היום אני כאן מנסה לייצר לעצמי בעל כורחי את תחושת הבית, בידיעה שרוב הסיכויים שלא אצליח לעשות זאת בדירה הזאת,
בית זה משהו הרבה יותר עמוק..
והבית שלי שנלקח פיזית בטרם עת ומאז לא הפסיק להלקח, הותיר בי צלקת נפשית ופצע מדמם ושורף מעצם הכוויה שכל פעם נהיית במקום.

שהייתי קטנה, בתוך כל הכאב..ברחתי לעולם של דמיונות..
כך יצרתי לעצמיי מציאות
מציאות כזו שיום אחד יהיה לי
מה שהיה ביכולות שלי עשיתי
שהייתי קטנה, אספר לכם בשקט בשקט..
שעות הייתי לבדי, מדמיינת, עוצרת את הדמעות, מלטפת את הידיים ונשבעת שיום אחד, שיום אחד יהיה לי
הולכת ברחובות ומסתכלת על האנשים, על אלו הילדים המשחקים בגני שעשועים כה בטוחים שיהיה מי שיתפוס אותם שם למטה בקצה המגלשה..
ואני זוכרת היטב את המבטים אל עבר דלתות ה"קסם" ליד פחי האשפה,
לא לכולם זה מוכר, לא כולם מבינים על אלו דלתות קסם אני מדברת
אך מי שאי פעם הבחין, יש כאלו קטנות..מעולם לא ידעתי מה התועלת האמיתית שלהן.
אני רק יודעת שאני הייתי מסתכלת ומדמיינת את עצמי נכנסת לשם ומתגלה לפני בית עבורי, מזרון קטן והכל קטן ורק בשבילי
ושאף אחד לא יודע על זה ולא יכול לעלות על המקום
הוא נשאר שלי, איך שהוא, קסום עד כדי חוסר יכולת להיות קיים במציאות

הייתי בסופר אתמול,
החלטתי שהגיע הזמן לקנות כמה דברים לאכול שיהיו בבית
ופשוט נאבדתי בתוך הסופר הזה שנקרא "מגה" והוא ענק וגדול
ומלא מלא אנשים
נאבדתי בין כל השורות האלו
לא ידעתי לאן ללכת ומה אני צריכה בכלל לקנות לאכול
פשוט לא ידעתי
האם זו ההפרעה שמגלה סמנייה?
הכי קל לברוח אל הצומות ואל החוסרים ואל תחושת הכלום שבכלום שקיים במילא
הכי קל

והנה החגים, והנה ראש השנה המאיים מכל
החג הזה שתמיד מחמם לי את הלב רק מעצם המחשבה עליו
יוצר לי בור ללא תחתית וחור שחור לידו
החג הזה..
והשנה, השנה אני אהיה בבית שאני מנסה לבנות לעצמי
אלמד את עצמי להפוך אותו לקצת יותר ממקום מסתור.

הכל לא קל, מתרחש בזמנים לא טובים
ואולי זו אני האשמה שקלקלתי
אבל הפעם לשם שינוי אולי פשוט אין שום צביעות
תמיד היה לי איפה לעשות את החג, חייתי בתוך בית, בתוך משפחה
בית שהזמין אליו אנשים ומשפחה שחגגה את החג
אך הבית לא היה שלי מעולם
והכי כואב להבין שהמשפחה גם לא
איך בשניה אחת הכל נגמר כאילו מעולם לא היה? כאילו מעולם אני לא הייתי..לא חייתי בתוך בית בתוך משפחה שחוגגת חגים,
המשפחה היא לא שלה, היא לא שלי
פשוט כואב לחבר אותה ואותי ביחד
להבין את הפיצולים והמידורים
ואולי בעצם לא להבין דבר, רק להבין שיש דברים שעדיף לא לנסות להבין
כי אי אפשר, זה כואב מדי

לילה טוב לכל ציפורי הלילה
שהחג יעבור בשלום …