לבכות מאושר

איזה קטע שלא כתבתי פה מלא זמן והכול השתנה.

והנה אני חוזרת, כי בתוך כל הרע שכתבתי ומילא את הבלוג שלי, אני רוצה שיהיה גם פוסט אחר.

לא מזמן מישהי ילדה, וצחקו עליה שהיא בוכה כשהיא מסתכלת על התינוק שלה מרוב שהוא חמוד. היי, אני גם בוכה.

אני בוכה כשאני מסתכלת על הבת שלי, מהמחשבה על כמה היא מתוקה ומהממת וכמה אני אוהבת אותה. אני בוכה כשאני מסתכלת על בעלי ולא מבינה איך זכיתי בכל הטוב הזה.

אני בוכה מאושר. ולא, זה לא מהורמונים, הם עברו מזמן. זה מניסיון כואב.

אני חושבת שרק אדם שהיה בדיכאון, ואולי גם רק לתקופה של שנים, יוכל להבין שכשהוא מרגיש אושר אמיתי, כמה זה לא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו להרגיש אהובה, נאהבת, להרגיש חשובה, להרגיש מאושרת. להרגיש שיש לך בשביל מי לחיות ואת שומרת על עצמך כי יש יצור שאוהב אותך ורוצה אותך הכי הכי בעולם. זה לא מובן מאליו להגיד לעצמך שאת תהיי בסדר ברגעים בהם קשה לך, רגעים שבזמנים אחרים בחיים היו מרסקים אותך ומפרקים אותך עד שרצית לסיים את הכול.

זה לא מובן מאליו לקבל חיבוק של ידיים קטנטנות ותינוקת שמסתכלת עלייך בחיוך של חמש שיניים וניצוצות בעיניים. לא מובן מאליו לקבל בסוף היום עיטוף חם וגדול של אדם שאוהב אותך, עוזר לך ללכת כשאת חלשה מדי, ואומר לך שוב ושוב לנוח, ולהשקיע בעצמך את כל הטוב שמגיע לך, והוא ידאג לכל השאר.

לא מובן מאליו להסתכל על המשקל ולקוות בכל פעם שהמספרים עלו קצת, ולשמוח על כל גרם שמראה שהחיים בתוכך מתקדמים ומתפתחים. לא מובן מאליו שמישהי אומרת לך שהבטן "יצאה" ועדיין את ממשיכה לאכול כי את מפרידה בין המילים שלה לטוב שלך, לגוף שלך, לעובר שלך.

לא מובן מאליו שיש למי לפרוק הכול, ממש הכול. והוא תמיד יתמוך.

האהבה היא לא מובנת מאליה. הלוואי וכל אחד כאן יזכה לחוות אושר, והלוואי אנשים יבינו עד כמה זה לא קל.