מודעות או ללא מודעות ? זו השאלה

שלום לכולם,
רציתי לשתף אתכם שבתקופה האחרונה, בזמן חופשת הסמסטר שלי, התחלתי לעבוד בעבודה זמנית בתחום האדמיניסטרציה (או במילים פשוטות נהפכתי להיות מזכירה). לאורך תקופה זו, שמתי לב שאני נתקל שוב ושוב בצדדים הפחות נעימים של הפרעת הקשב והריכוז שלי. בעקבות כך, ולאור יום המודעות ל-ADHD, החלטתי לכתוב קצת על הנושא והאסוציאציות שלי לנושא מודעות והפרעת קשב.

אבל לפני שאני קופץ לסוף הסיפור, חשוב לי להתחיל מההתחלה: לפני כחמש שנים, התחלתי לעבוד במרפאת קשב וריכוז של שירותי בריאות כללית. באותו זמן, "רמזו" לי שאולי יש לי הפרעת קשב וריכוז וכדאי שאני אעבור אבחון במרפאה. בחרתי לציין זאת כנקודת "ההתחלה" או אפילו נקודת "המפנה" – שכן עד לאותו זמן חשבתי שהקשיים אותם אני חווה בלימודים, בחיים הפרטיים שלי ובעבודה – משותפים לכולם ורק אני לא מצליח להתמודד איתם.

בכל שנותיי במערכת החינוך, המורים תמיד אמרו לי (או ליתר הדיוק להורים שלי) שיש לי פוטנציאל ואני ילד נבון – אבל בגלל שאני מתעצל, אני לא מצליח בלימודים! כמובן, שכאשר ילד שומע את הטפטוף הזה במשך תקופה כ"כ ארוכה הוא מתחיל לאמץ את המשפט הזה ולראות את עצמו ככזה. עקב כך, מגיל מאוד צעיר אני הבנתי שאם אני רוצה משהו, אני צריך להשקיע 120% ולא 100% כמו כולם. מיותר לציין שלהשקיע 120% זה לא הגיוני ודורש השקעה מרובה של אנרגיה והרבה כוחות נפשיים. ואכן, לאחר מספר שנים התחלתי לאמץ לעצמי דפוסי התנהגות (או טריקים בפשטות) על מנת להתמודד עם הקשיים שלי: להקדים באופן קבוע בגלל שאני נוטה לאחר ובגלל שאין לי תחושת זמן. או נטייה לפדאנטיות וסדר (למרות זאת עד היום שולחן העבודה שלי בבית ובעבודה מבולגן ומלא בניירת), או תחושה קשה של פרפקציוניזם בכל מה שקשור לתחום הלימודים והעבודה ורדיפה בלתי פוסקת אחרי המטרה הזו.

לאחר שעברתי את האבחון במרפאה וקיבלתי את "תו" התקן של סובל מהפרעת קשב וריכוז, הרגשתי פתאום כמו במשחק של טטריס: כמו שהקוביות נופלות למקום ופתאום נעלמת שורה – עכשיו אני מבין מה קורה איתי וסוף סוף יש הסבר פשוט (יחסית) למה שאני סובל ממנו כ"כ הרבה זמן.

אני חייב לציין שהיה לי רצון עז ללכת לכמה מהמורים שהיו לי בתקופת התיכון ולכמה מבני משפחתי הקרובה ולהראות להם את האבחון ולצעוק אליהם: "אתם רואים, זה לא שלא ניסיתי!! פשוט היה משהו "קטנטן" שהקשה עלי ובגלל זה לא הצלחתי".

לאחר שעיכלתי והבנתי את המשמעות של האבחנה, ובאילו תחומים השפיעה עלי (ועדיין משפיעה) הפרעת הקשב, עלו בי שאלות כגון: איפה היו כולם? איפה היו המורים וההורים שלי? למה אף אחד לא שם לב שאני באמת מנסה ולא מצליח? עד היום אין לי תשובה מסודרת בנושא.. אני מתנחם בכך שבתקופת לימודיי במערכת החינוך לא הייתה מודעות לנושא הפרעות קשב וריכוז ולכן גם להורים שלי לא הייתה בכלל מודעות לנושא. ואולי אם הייתי לומד היום, המורים וההורים שלי כן היו שמים לב וכן היו מנסים למצוא פיתרון חוץ מלומר שאני עצלן ולהביא לי עוד מורים פרטיים.
לאחר האבחון התחלתי ליטול ריטלין והפלא ופלא הציונים שלי עלו לרמה שבחיים לא האמנתי שאני יכול להגיע אליהם. אבל פה נפלתי שוב… שכן הריטלין היא לא תרופת פלא, והיא מהווה רק חלק מהפיתרון. יתר הפיתרון נוגע באימוץ טכניקות להתמודדות עם ההפרעה. וכאן אני מגיע לסוג השני לדעתי של מודעות להפרעת הקשב – עלי לא רק להבין שיש לי הפרעת קשב – אלא גם לדעת כיצד היא משפיעה על חיי.

כפי שכתבתי בהתחלה, לפני מספר חודשיים התחלתי לעבוד בעבודת מזכירות במשרד מסוים. מאוד מהר קיבלתי פידבק מהמנהלים שלמרות שאני עובד חרוץ- אני בלגניסט, לא מסודר, קופץ ממטלה למטלה מבלי לסיים את הקודמת, ושאיכות העבודה שלי היא בעייתית. באותה שיחה שאלו אותי האם אני סובל מהפרעת קשב וריכוז. לאחר שאמרתי להם שאני כבר מאובחן, אז נשאלתי האם אני נוטל ריטלין כאשר אני מגיע לעבודה. כאשר אמרתי שלא, הם "המליצו" לי בחום להגיע עם ריטלין לעבודה. מיותר לציין שמאוד נפגעתי מהדברים שלהם בגלל שעד עכשיו לא קיבלתי פידבקים כאלו בעבודות אחרות שלי וחשבתי שאני לא צריך ליטול ריטלין גם בעבודה אלא רק בזמן לימודים.

במשך מספר ימים הציקה לי השאלה האם במקומות העבודה האחרים שלי גם ראו את זה ולא אמרו דבר? האם בכלל נעים לשמוע כזה משפט שבא מהבוסים שלך? אני יודע שבסופו של דבר המשפט שלהם נאמר בנימה טובה ורצון לעזור. אבל התוצאה הראשונית הייתה שלפתע הבנתי שאני לא יכול להסתדר ללא הריטלין ולמרות שהוא מהווה רק חלק מהפיתרון, זהו חלק מאוד חשוב. וכל הטריקים ששייפתי והתאמתי אותם אלי במהלך השנים בכדי להתמודד עם הפרעת הקשב והריכוז שלי לא כ"כ יעילים (בלשון המעטה) וזה שבר אותי.. אולי כי לא באמת הפנמתי שיש לי הפרעת קשב? או אולי בגלל שאני פרפקציוניסט וחשבתי לתומי שאני מצליח לעשות עבודה טובה גם בלי הריטלין? עדיין אין לי תשובות לנושא אבל הנושא מאוד מעסיק אותי.

ומה איתכם? הייתם רוצים שהבוס שלכם יגיד לכם משפט דומה למה שאמרו לי ?