הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

מודעות

מודעות

(צילום: shutterstock)
מודעות עצמית תורמת לצמיחה פוסט טראומטית אצל המאובחנות עם סרטן השד
22.9.2024
open
(צילום: shutterstock)

דיוויד בלאט בתגובה ל - YNET:

"יש לי כיום גם תחושת שליחות, לעודד עירנות ואת העלאת המודעות למחלת הטרשת הנפוצה. אני כמובן אייצג את החולים במחלה שאדליק את המשואה לצד ייצוג של כל קהילת הספורט באשר היא. זו ההזדמנות שלי לתת תקווה למתמודדים עם המחלה ולעודד את המחקר הכ"כ חשוב והכרחי בנושא".

תודה דיוויד בלאט

*תמונה: shutterstock
open
שלום פרופ' איש שלום, אני בת 55, רק לפני כחצי שנה התחלתי לצרוך תוסף סידן. כדי להגיע ל 1200 מג' סידן יומי. לאמי יש אוסטאופורוזיס וכבר לפני כ 5 שנים ניתנה לי הפנייה לבד. עצם אך לא ביצעתי. לפני כחודש בדיקת צפיפות ונודע שיש לי אוסתאופורוזיס , מדד T הגבוה בין התוצאות -3.2 צוואר ירך. יש לי גם היסטוריה של אי סבילות לקטוז ולפני זה התזונה שלי היתה רעה, עם חוסר מודעות לחלבונים ומינרלים. האם חשוב וסביר שיאפשרו לי בדיקות שחלוף עצם לפני התחלת נטילת תרופה לאוסטאופורוזיס? יש לי תור בקרוב לדר' אנדוקרינית. האם עדיף לבצע את 2 סוגי הבדיקות שחלוף CTX וגם P1NP ? גם אם יש צורך לתשלום עצמי, אני ארצה לבצע את הבדיקות. תודה ויום נעים.
open
בלוג
האגודה הישראלית לטרשת נפוצה
ערב מודעות בנושא טרשת נפוצה בירושלים 29.3.2022
הנכם מוזמנים לערב מודעות בנושא טרשת נפוצה הרישום במייל [email protected] או בטלפון 026503708 בו השעות 9-14 ניתן להשאיר הודעה בתא קולי
open
בלוג
האגודה הישראלית לטרשת נפוצה
ערב מודעות בנושא טרשת נפוצה בירושלים 29.3.2022
הנכם מוזמנים לערב מודעות בנושא טרשת נפוצה הרישום במייל [email protected] או בטלפון 026503708 בו השעות 9-14 ניתן להשאיר הודעה בתא קולי
open
בלוג
תזונה, סוכרת ומה שביניהם
וויטמינים ומינרלים
מהמזון או מבית המרקחת?
open
בלוג
תזונה, סוכרת ומה שביניהם
קריאת תוויות מזון
לגזור ולשמור
open
אני מבינה עכשיו שאני נורא רגישה. דברים משפיעים עליי ממש, ממש חזק, ואני גם מגיבה חזק. למשל, אתמול אחרי מפגש לא מוצלח חזרתי בוכה הביתה וגם נרדמתי בוכה עם הבגדים והאור דלוק. הרגישות היא גם מודעות, וזה עוזר. אבל היא גם מתישה, ונראה לי שבעקבותיה אני מאבדת את הציפייה שמישהו יקבל אותי ככה
open
אני כבר בערך 5 שנים מתאמנת ואוכלת בריא , חשוב לציין שעד גיל 18 בערך לא ידעתי מהו אורח חיים בריא , גם אז זה לא היה נפוץ כמו היום .היום יש יותר מודעות, זה התחיל בצבא וכן כמו רוב הבנות פתאום הפכתי מודעת היו כמה הערות שגרמו לי להבין שאני צריכה להתעורר ולהחזיר את עצמי למסלול , וזה מה שהיה בהתחלה הכל התנהל טוב נעים תחושה טובה באוויר מוטיבציה , הנאה מאימונים , הרגשה של קלילות , מחמאות , סוג של הגשמה עצמית שכזו , עד ש.... היו חגים והייתה שוב ״חריגה״ אקרא לזה , של קילו בערך (ההרגשה הרעה לא איחרה לבוא ומשהו בי השתנה ) אני מאד פרפקציונסטית התחלתי לספור קלוריות ולרדת במשקל היו ימים שהייתי אוכלת ממש קצת ובכל זאת מרגישה חוסר נוחות , ראיתי את כל האנשים שסביבי שאוכלים ולא הרגשתי בנוח לאכול ליד אנשים הרי אני באה להציג תמונה מושלמת , רצה לי בראש המחשבה של אין סיכוי שאחרי ארוחה אני אקח עוגיה זה פשוט ״לא תקין ״ ״ זה משמין ״ - אנשים תופסים אותי כמודל להשראה לחיקוי החלום שלי זה ללמוד מדעי התזונה ולעזור לאנשים .... עם זאת אני לא מצליחה לעזור לעצמי , הייתה לי תקופה בה הייתי בשיא שלי לא הייתי בתת משקל מוגזם הייתי במשקל המושלם בשבילי מבחינה חיצונית פשוט הייתי כמו שאני אוהבת אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן , כי אני כיום מסכימה לעצמי יותר....(אני לא נשקלת אף פעם מאז אותה שקילה ), אני לא מצליחה לנתק את המחשבות על אוכל על כמה אכלתי למה אכלתי ,הייתי רעבה או סתם תחושה של בא לי, בזמן האחרון גם שמתי לב שכשאני משחררת ואוכלת טיפה יותר או שמגיע סוג של בולמוס אני מרגישה ממש לחץ , שהדופק שלי עולה , אני גם מאוד ביקורתית כלפי עצמי מרגישה גועל , כעס , אכזבה אני כבר ממש אובדת עצות אני לא יכולה לספר על זה למישהו ולהראות להם שאותה בחורה שמאמינה באורח חיים בריא ובספורט חושבת בצורה כל כך לא בריאה ונכונה , אני רוצה להרזות אבל אני גם רוצה להפסיק לשים את האוכל כמרכז חיי , יש לי דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם , אשמח לעצות בבקשה
open
לא אובחנתי בעברי. לא דיכאון ולא חרדה, אך לפעמים לא צריל אבחון של מישהו כדי שיגיד לך מה שאת כבר יודעת. אני חושבת שיש בי מספיק מודעות לחרדה היומיומית אם לא שעתית ולדיכאון שאמנם כבר לא נוכח בי בעוצמות גבוהות מאד אבל הוא היה קיים מספיק זמן כדי להיות זה. איך מתמודדים עם חרדה? אני לא לוקחת תרופות כמעט בכלל והאמת אני חושבת שיש בי הכוח לפתור שמא להתגבר עליה בכוחות עצמי. אני האדם הכי רגיש שאני מכירה וככל הנראה אם קיימת הגדרה או מצב שכזה בספרי הפסיכולוגיה אני קוטפת אותה בכיף. הרגישות יתר שלי (דגש על יתר) שלי בטריפת החרדות יוצרת תערובת מנצחת של לחץ פיזי ונפשי תמידי, בכל רגע נתון. הרבה פעמים אני מרגישה אחרים בלי שהם אומרים כלום, אבל הרבה פעמים אני גם כנראה מדמיינת מצבים או רגשות של אחרים, חווה פגיעות או שמחות אפילו שלא הייתה בהן כוונה תחילה. תארו לכם איזה עולם זה? לדמיין סיטואציות ולחיות כמציאות. לדוגמא דרכתי בטעות על מישהו, הדבר הכי טיפשי שקיים, יכול להביא אותי באופן פומפוזי למדי לחרדה מ0 ל100, אוטוסטרדת מחשבות שמטרידות את מנוחתי (כאילו שיש כזו) ועל אחת שאני מנסה ליירט, מגיעות רקטות מחשבות מורידות יותר, כמו מחלה שמתפשטת בתוכי ואת הנסיוב אני מוצאת בי בכוחותיי רק דקות רבות לאחר מכן אם לא שעות. זה פוגע בי כל הזמן, אני לא מצליחה לשחרר, לא משנה כמה אני מבינה שקורות טעויות מטומטמות ומינוריות ויודעת שהכל טוב זה לופת אותי ומושך אותי מטה לתהום נשייה אפל שלא נגמר והנפילה מפחידה יותר מהנחיתה. אתם יודעים מה זה הלחץ והכאב הממש אמיתי שקיים בלב? דמיינו שהלב שלכם הוא קוטל יתושים כזה, בצבע הכחול הזוהר, והזבובים והברחשים הם הפגיעות שאני חשה, כל אחת כזו מעקצצת, פעם חלש ופעם חזק... מבחינתי כל רגע בחיי הוא קיץ חם ולח מלא ביתושים והפגיעות רבות. אמנם יש אלתוש ויש פנסטיל, אבל בסוף ההשפעה תפוג ויתחיל לגרד ואתם מגרדים קצת וזה מתגבר ואתם לא יכולים להפסיק עד שאתם פוצעים את עצמכם והעקיצות הופכות בבוא הזמן לצלקות. סליחה אם ביאסתי פה מישהו, רציתי לפרוק וגם להכניס פרספקטיבה.
open