התשמע קולי? חרדתי שלי

גילי ריד · 2020-10-06T03:56:56+03:00

לא אובחנתי בעברי. לא דיכאון ולא חרדה, אך לפעמים לא צריל אבחון של מישהו כדי שיגיד לך מה שאת כבר יודעת. אני חושבת שיש בי מספיק מודעות לחרדה היומיומית אם לא שעתית ולדיכאון שאמנם כבר לא נוכח בי בעוצמות גבוהות מאד אבל הוא היה קיים מספיק זמן כדי להיות זה. איך מתמודדים עם חרדה? אני לא לוקחת תרופות כמעט בכלל והאמת אני חושבת שיש בי הכוח לפתור שמא להתגבר עליה בכוחות עצמי. אני האדם הכי רגיש שאני מכירה וככל הנראה אם קיימת הגדרה או מצב שכזה בספרי הפסיכולוגיה אני קוטפת אותה בכיף. הרגישות יתר שלי (דגש על יתר) שלי בטריפת החרדות יוצרת תערובת מנצחת של לחץ פיזי ונפשי תמידי, בכל רגע נתון. הרבה פעמים אני מרגישה אחרים בלי שהם אומרים כלום, אבל הרבה פעמים אני גם כנראה מדמיינת מצבים או רגשות של אחרים, חווה פגיעות או שמחות אפילו שלא הייתה בהן כוונה תחילה. תארו לכם איזה עולם זה? לדמיין סיטואציות ולחיות כמציאות. לדוגמא דרכתי בטעות על מישהו, הדבר הכי טיפשי שקיים, יכול להביא אותי באופן פומפוזי למדי לחרדה מ0 ל100, אוטוסטרדת מחשבות שמטרידות את מנוחתי (כאילו שיש כזו) ועל אחת שאני מנסה ליירט, מגיעות רקטות מחשבות מורידות יותר, כמו מחלה שמתפשטת בתוכי ואת הנסיוב אני מוצאת בי בכוחותיי רק דקות רבות לאחר מכן אם לא שעות. זה פוגע בי כל הזמן, אני לא מצליחה לשחרר, לא משנה כמה אני מבינה שקורות טעויות מטומטמות ומינוריות ויודעת שהכל טוב זה לופת אותי ומושך אותי מטה לתהום נשייה אפל שלא נגמר והנפילה מפחידה יותר מהנחיתה. אתם יודעים מה זה הלחץ והכאב הממש אמיתי שקיים בלב? דמיינו שהלב שלכם הוא קוטל יתושים כזה, בצבע הכחול הזוהר, והזבובים והברחשים הם הפגיעות שאני חשה, כל אחת כזו מעקצצת, פעם חלש ופעם חזק... מבחינתי כל רגע בחיי הוא קיץ חם ולח מלא ביתושים והפגיעות רבות. אמנם יש אלתוש ויש פנסטיל, אבל בסוף ההשפעה תפוג ויתחיל לגרד ואתם מגרדים קצת וזה מתגבר ואתם לא יכולים להפסיק עד שאתם פוצעים את עצמכם והעקיצות הופכות בבוא הזמן לצלקות. סליחה אם ביאסתי פה מישהו, רציתי לפרוק וגם להכניס פרספקטיבה.