כצופה מן הצד.

כן, זו אני.

הבחורה שהכי לא נראית כעומדת בקריטריונים לאשפוז בהפרעות אכילה.

אני, זו עם השרוולים הארוכים והלק האדום הדהוי.

זו שמתבכיינת.

אז מכל הפעמים שאני מתבכיינת שאני לבד.

הפעם אני באמת לבד.

יש התנפלות של בנות חדשות על מחלקה.

יותר חדשות מישנות.

זה דוחק אותנו, את הישנות הצידה.

הייתי אמורה להיות עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה שנה שנייה מן המניין.

וכמה אירוני, אני כאילו עושה עכשיו את הסטא'ז שלי.

אני במחלקה פסיכיאטרית לכל דבר, נמצאת בין הבנות, משוחחת איתן,

רואה מקרוב את הנעשה, את ההתחמקויות הרמאויות, הכאב. הכל.

וכאילו אני מלמעלה. כאילו רק צופה מהצד ואמורה להגיש דו"ח על הנעשה,

כשבינתיים אני בוערת בעצמי.

ואין לי את מי לחבק בלילה.

לילה טוב.