the story of my life- חלק ד'- הסכמה לכאב?

היי שוב לכולם

שמחה להיות אתכם כאן

עם הפרק הרביעי שמסכם

כמובן חיי לא נגמרו אתו, כן?

אז שוב לטובת ציבור הקוראים החדשים,

אביא לפניכם את הקישורים לפרקים הקודמים

פרק ראשון, פרק שני,  פרק שלישי

ולעניינינו, לאחר שאובחנתי אצל ההומאופת בקרוהן

ועדכנתי את כל מי שראיתי לנכון,

התחלתי לקחת את התרופות ההומאופתיות

והייתה גם רגיעה במספר היציאות המטורפות.

כאבי בטן עדיין היו, רק קצת פחות,

שוב התחלתי לחפף בחלבונים ובפחמימות,

כיון שבשיחה נוקבת ואחרונה עם המטפלת

אמרה לי שאם זה קרוהן באמת,

אזי אסור לאכול בכלל פחמימות

אבל אם לא אבוא אליה שוב בתשלום, היא לא יכולה לקחת אחריות.

לחזור אליה, ועוד בתשלום נוסף, לא בא בחשבון.

היא רק גרמה לי ליאוש ולדיכאון.

ללכת למטפל אחר דחיתי ודחיתי,

כי בעצמי כבר לא ידעתי מה רציתי.

ועכשיו גם היה מקום שלא ממש רצה לעלות במשקל, או להחלים

כי רציתי שהקרוהן ימצא גם בבדיקות של קופת חולים.

גם לא עשיתי שום בדיקות ולא הלכתי לרופא

ורק חיכיתי להתפרצות נוספת שרק תהיה.

וגם כך לרופא לא היה איך לעזור עם המיחושים השונים

בבטן, בגב בפרקים והיכן שאתם רק חושבים

מבלי לדעת מה יש לי וממה אני סובלת

ורק אמר שהוא מבין אותי אבל אני ממש מבלבלת.

התחלתי לחשוב על המילה אנורקסיה לעומק

וניסיתי לבדוק  איך היא אלי מתקשרת.

מעבירה בראשי את כל התסמינים

(עשיתי על כך עבודה סמינריונית בלימודים)

אבל לא! לא כ"כ ראיתי איך הם אלי מתחברים.

ואולי הם כן צודקים הבית חולים?

חיפשתי עוד על כך בפורומים השונים

קוראת סיפורים של הבנות:

"כן אכלתי, לא אכלתי, אני מרגישה שמנה,

הקאתי, בלסתי.."  אוף איזו רמה..

לא. לא מצאתי עצמי, אני לא כזאת

אני כן משתדלת להקפיד על ארוחות מסודרות

נכון, אני קצת מצמצמת,

כי הבטן לפעמים לפני מתלוננת.

וכן, כבר התרגלתי למשקלי הפעוט,

אז היה גם קצת חשש לעלות

אבל לא מעבר לזה, לא רציתי לרדת.

באובססיביות את עצמי לא הייתי שוקלת ומודדת.

היה  לי ברור שאני רזה ואפילו מידי

והאוכל הוא עושה לי צרות יותר מידי

ככל שנכנסתי יותר לפורום של ההפרעות אכילה

כך שכנעתי עצמי שיש לי אולי אורתורקסיה

עם הזמן, לחיות עם הכאב

לדבר איתו, ולשים אליו לב,

היה חלק מהתפריט היומי שלי

מתוסכלת ובלי שום ליווי תזונאי.

המצב רוח השתנה לפי הכאבים,

זה גרם לי לחולשה, דיכאון ועצבים

וכשהוא לא היה, אזי גם הרוחות היו נרגעים.

כמובן גם המצב בבית השתנה לפי הכאבים

אבל גם הבעל לא הצליח אותי להבין

וכולם רק דרשו ממני כבר להחלים..

יום אחד מקבלת טלפון נחמד, מאיזו אישה

"היי, מה שלומך?", "איך את מרגישה?" 

מדברת X    מהמחלקה לשירותים חברתיים.

"כן", "הכל טוב" אני עונה.., "במה העניינים?"

כאילו שאני לא יודעת…

והיא ממשיכה לדבר בצורה בוטחת

"פנו אלי מבית החולים, אמרו שירדת מאד במשקל…"

ואני, ליבי נהיה עלי כבד, לא קל.

'מה? עברה כבר חצי שנה?!'

'זה רציני? הם באמת פנו לרווחה?!'

'וואי, וואי… אכלתי אותה..'

'והילדים… רק שלא יילקחו לאומנה'

נפגשתי עם העובדת סוציאלית

ששמעה את דברי על הכאבים והבינה אותי.

אמרה שתנסה לסדר לי טיפול בחינם,

מה שמבחינתי היה חלום שלא יתגשם לעולם..

שוב ממשיכים בחיים שהסבל מדבר מתוכם

עם כאב שהולך וחוזר, אבל לא נעלם

והופך אותך למשוגע ומדוכה

גם אם לא היית כזה

לא צריך הפרעה מיוחדת לזה..

וכך עברה עוד חצי שנה

וטיפול באופק טרם נראה

הרמתי טלפון לעובדת הרווחה

והיא כשראתה שמצבי החמיר והשתנה

הפעילה את לחציה על שירותי הבריאות במדינה

וכך מצאתי עצמי אצל מטפלת ממרכז לבריאות הנפש טיפול מתחילה..

בטיפול עלו וצפו כל מיני עניינים לא פתורים

הכאיבו והציקו וגרמו לי מרורים,

בנוסף, היה ברור לי שנגרמה לי איזו הפרעת אכילה

ואני גם מעוניינת לטפל בה

ידעתי שאני רוצה לגדוע את מעגל הסבל

של אוכל, כאב, שלשול, כאב, אוכל..

דברתי את הכאב ושוב נכנסתי לפורומים

רציתי גם אני לפרוק את ליבי ואת תסכולי הרבים

ולא רק להישאר על גדר הצופה מן הצד

פורום פעיל, שאוכל לשאול את מה שמציק וגם יגיבו מיד

ולא רק לקרוא על בנות שרוצות לרדת ומקיאות ולא אוכלות

טוב, חייבת לציין שבשלב מסוים גם אני כבר רציתי לרדת, או לכל הפחות לא לעלות..

אבל לא הרגשתי שזה בא מהמקום הקלאסי של להיות כמה שיותר רזה וחתיכה

יותר מהכיוון שפשוט אין לו כוח להתמודד ורוצה להיעלם מעל פני האדמה.

וכך מצאתי את 'כמוני', מצאתי לי כתף

התחלתי לקרוא ונורא רציתי לשתף

לא ידעתי מהיכן להתחיל

ואיך את עצמי עליכם אפיל.

לבסוף, מרוב מצוקה מהיכן שהייתי באותו זמן, התחלתי

ולהיכן שאני היום פשוט זרמתי.

מהפרעת אכילה אני סובלת

ואת זה אני בפה מלא, עם כל הכאב אומרת.

חשבתי שאולי הפורום גרם לזה,

או שהוא רק היה עוד טריגר להוציא את זה.

בעצם מפה הייתי צריכה להתחיל

אבל נתתי לכם קודם כל קצת אותי להכיל.

אני עדיין סובלת מכאבי בטן אחרי אכילה

לפני אכילה ובלי אכילה

וגם גזים, שלשולים ויציאות מרובות

ונוסף גם כנראה דיכאון וחרדות

בלי אבחון רפואי של ממש

חוץ מהאבחון אצל ההומאופת.

והשאר היסטוריה כי התחלתי לכתוב

ומי שרוצה מוזמן להציץ אצלי בבלוג.

בכמה מילים קצרות אפרט

שהטיפול הפסיכולוגי גרם לי ולמצבי להתדרדר ולרדת

פתאום מצאתי עצמי בתקופה של בולמוסים הקאות

שפעם היו רק בחילות ועכשיו לצאת היו חייבות

(בינתיים הפסקתי עם ההקאות בעקבות החלטה גורלית

ומקווה שזה גם סופית)

נבהלתי מעצמי וממה שאני עוברת

והחלטתי לשים עצמי במסגרת שלכך מיועדת.

וכך למכון 'אגם' הרמתי טלפון

קבעתי פגישה לאבחון

וכעת מתמודדת עם האמת הנוראה שבמקום הקרוהן,

אני פשוט מופרעת אכילה. ואוי לי, זה גם נכון.

זהו… התחלתי שם טיפול

ובסתר לי מקווה שזה יפול

והם יראו שאני ממשיכה לשלשל

ואף יותר עם האוכל הקלוקל

שהדיאטנית תאמר לי מן הסתם לאכול.

אני יודעת שבגלל המשקל משהו במח נדפק

הרצון להיות חולה פיזית במוכח..

מקווה שהרצון להחלים ישתלט עם הזמן

ועד אז אני אמשיך לשתף אתכם כמובן…

תודה שהייתם, קראתם, והקשבתם

לדברים הכתובים וגם למה שבין השורות

גם תודה עמוקה לכם שהגבתם

זה מחמם את הלב במאד מאד..