אור וחושך משחקים בערבוב ומנדלה ראשונה באשפוז

יום חמישי הגעתי לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה

זה כמה ימים שבקושי אכלתי ומה שכן, יצא לאסלה

הגעתי מסוחררת ובקושי עומדת על הרגליים

ובפחד נוראי ממה שצפון לי בינתיים

שאלות ובדיקות דיבור עם הרופאה

ובלי לדעת איך ומה מוצאת את עצמי על כסא ישובה

הצינור המאיים בידי האחות

והזונדה מוכנסת עמוק עמוק

הגיע הזמן לצאת מחדר הבדיקות

ואני מרגישה בושה שכזאת

כאסיר, מכסה את פני בדפים

שחלילה לא יראו לי את הפנים

מובילים אותי לחדר מול האחיות

לשמירה 24 שעות

אפילו את המיטה לא הצמידו לקיר כיאות

שלא יעלם מהם שום ראיות.

וכך באמצע החדר שוכבת,כואבת הזונדה מציקה בנחיר, בגרון

איך אפשר להתרגל לגוף זר שמפריע לבלוע ולנשום?

זהו, אני אסירה מן המניין

סופית, מעכשיו אני משויכת לכאן.

בהיסטריה מהמהירות שהכול קרה

כבר שלחו מהמחלקה את חברתי היקרה.

ומה יהיה עם הילדים?

איך הם יבואו אלי לביקורים?

לא רוצה שיראו אותי כך

שוכבת עם זונדה, זהו מראה שלא ישכח.

טוב, אולי יש משהו טוב בכל המצב

לפחות יש לי מנוחה מהאוכל שכאב

מהאוכל שאין לי בו יתר אמונה

שאני מפחדת לראותו מחכה לי מעבר לפינה.

אך אז החלה מלחמה אחרת

מלחמת האור בחושך

ואני באמצע שוכבת מסוחררת

רגישה לאור שמלמעלה מושך

מבקשת לכבותו אך אין הסכמה

זהו, חדר מיוחד עם השגחה שלימה

אני בוכה, מתכסית בשמיכה עד מעל הראש

לא אוכל לסבול כך ,אני נכנסת לייאוש.

חוטפת כאב בטן והתקף חרדה,

אך זה לא עוזר הרבה ורק ב- 12 בלילה נגמרת החגיגה.

אך בטני לא מפסיקה לאותת ולכאוב

ובמחלקה לא לקחו סיכון ולמיון נשים שלחוני לבדוק שהעובר חש בטוב

הזעיקו את בעלי מהמיטה

וכך בילינו לילה שלם שם, עד שחזרתי מרוטה

העיקר שהעובר מרגיש בסדר ועודנו חי

שלא משפיע עליו לרעה כל מעללי

שש בבוקר,מנסה לישון  לעצום עיניים

אך הכאב לא מניח לי לישון בינתיים

ואחרי שעה של חשיכה

בשבע בבוקר נגמרה לי המנוחה

האור נדלק באוושת יד

ומצוקתי החלה ממש מיד

שוב חטפתי התקף חרדה כשהראש מתחת לשמיכה

ולא הצלחתי להסביר לאחיות את גודל המצוקה

מבקשת רק לכבות את האור

או כדור הרגעה שאצליח לנחור

הרופאה מוזעקת ואני מתוך הבכי

מנסה להסביר שזה כמה לילות שלא ישנתי ולא אוכל להירדם עם אור מעל הלחי

אז תרופה להרגעה אין כך אמרה ברגע הראשון

אי אפשר לתת בגלל ההריון

אך לבסוף את האור לכבות היא נכנעה

וראתה שזה לא כזה נורא

וכך הצלחתי לנמנם אך מעט

בין גיחה לשירותים לגיחה למקלחת

בין שכיבה במיטה והתהפכות מצד לצד

למעבר לכיסא הגלגלים עם תמיכה ביד

מרגישה נזקקת וכבולה

שוכבת במיטה כואבת נבולה.

ערב שבת, מדליקה נרות

כולן לחדר אוכל אח"כ נכנסות

ואני מובלת חזרה למיטה

מחכה שתעבור השבת שנכנסה זה עתה

ובבוקר יום שבת

שוב התקף חרדה של ממש

והפעם ממה שנכנס אל גופי דרך הצינור

ומחשבות חרדה מקיפות אותי בקור

מפחדת שאעשה משהו לא טוב

חייבת לצידי מישהו קרוב.

האחות נכנסה אל החדר

ואני לא הצלחתי להבהיר לה את התדר,

רק אמרתי בקול בוכים

"לא רוצה אוכל, לעולמים!"

היא לא הצליחה את חרדתי להבין

מה יש לך? את אימא לילדים

את צריכה לדאוג להם ולהיות בריאה

ולא תוכלי לעשות זאת בלי אוכל, זאת הרי המטרה.

ואני צועקת בתוכי, אז מה אם אני אימא לילדים

בתוכי אני תינוקת קטנה שזקוקה לדאגה ורחמים

וכך מתוך הכאוס,בלי לחשוב יותר מידי

נשכתי את הצינור שיקרע ודי

שיחקתי עם הדבק, פתחתי את הפקק

בהיתי באטימות בנוזל שנשפך

אט אט, טיפה טיפה

סגרתי שוב את הפקק שאת ליבי שבה

וכשנרגעה מעט תוכי הסערה

ומצפוני שב לייסרני והרגשתי רע

הרי באתי הנה להחלים

והנה אני מוצאת עצמי עושה נזקים

שוב קראתי לאחות, סיפרתי לה את שארע

ביקשתי שתשמור עלי מעצמי ומכל רע

אני כן רוצה להחלים, אבל פתאום חוטפת פיק ברכיים

ובשביל זה אני צריכה שמירה כפליים

את השבת העברתי בשינה טובה ומועילה

ומלאתי את המצברים החסרים מלכתחילה

אחה"צ הכוכב שלי האיר

וחברתי באה לבקרני מהעיר

והביאה איתה מתנה

חוברת מנדלות לצביעה מרגיעה ומהנה

וכך ביליתי את מוצ"ש ויום ראשון

רגועה יותר מיום ראשון

התחלתי לצבוע את המנדלה הראשונה

ואפילו הרופאה אמרה שאני נראית רגועה יותר ומתונה

אז כן, זה עדיין כואב ומעצבן ומפחיד

והגעגועים לילדי נוגסים בי להחריד

וגם להם נגמרה הסבלנות לחכות

"אמא, מתי תגיעי כבר?" הם שואלים בלב מלא ציפיות

ואני ממהרת את הטלפון לכבות

ושוב פורצות מעיני דמעות

איך אפשר להסביר לילד, שיש עוד תקופה ארוכה

שילך לישון בלי אמא ובלי נשיקה מתוקה.

וגם אימי שסוף סוף יודעת שאני מאושפזת,

רוצהלבקרני ועלי מנג'זת

ואני טרם מסכימה שתראיני כך

במלוא בושתי, עם זונדה באף

אך יש את בעלי היקר

שמגיע לבקרני מידי יום וזה העיקר

ועוד חברות נחמדות וטובות

שמתעניינות, מדברות, משכיחות המחשבות

וגם את הכוכב הקטן

שאת ליבי שבה כבר מזמן

STAR חברתי המדהימה והמהממת

שבכל רגע את ליבי היא מחממת

אז זהו אסיים לבינתיים

ואת יצירתי הראשונה קבלו במחיאות כפיים