מירמור מתפרץ

דיכאון חמוץ.. ימים שלא נגמרים, לילות סוגרים.. חוסר התקווה הזה הורס אותי.

איזה חיים מחכים לי? למה כדאי להמשיך ולסבול כל יום ויום… למה לא להפסיק את זה, לקטוע את רצף הימים הבלתי נסבלים האלה שנקראים בשם כולל – החיים. החיים שלי.

אנשים חושבים שהפרעת אכילה זה קל .. שגם אם אנחנו נראים "טוב" אז אנחנו גם מרגישים טוב.. הם חושבים שהפחד מהאוכל, שהשנאה העצמית נעלמים. שהדיכאון לא מאיים ומנקר כל פעם קצת.. כל פעם יותר.. החרדות, הפחדים, החששות, חוסר האמונה, הטראומות, הפגיעות, הלבד.. התחושות הרעות, המחשבות האובדניות, הרע שמשתלט ועוטף כל חלקה של אופטימיות.. אנשים חושבים שאנחנו נהנים לסבול, שבחרנו לא לאכול…אוח.. כמה רע קיים בעולם הזה.. למה אני צריכה להיות חלק ממנו, למה אני צריכה לסבול את כל החרא הזה…

לילה טוב, קוראים יקרים… מרגישה את העיינים נעצמות סוף-סוף.. לאחר  שנטלתי חמישה כדורי שינה,המטרה הייתה לא לקום מחר בבוקר. אבל אני יודעת שהמקסימום הוא שפשוט אישן כמה שעות אקסטרה.. עצוב… כי תאכלס אם היו ברשותי עוד כדורים הם ממזמן היו בתוך הקיבה, חבל.. הייתי שמחה לישון ולהתעורר במקום אחר, בגיהנום בגן עדן.. איפה שמגיע לי … רק לא פה. רק לא להישאר כאן …….

יש לי נסיעה מחר.. די ארוכה, אני נוסעת לבית הקברות.. זוכרים שכתבתי על מישהו שאני מתגעגעת אליו.. אך הוא איננו.. אז אני נוסעת אליו.. לבכות לו קצת.. להכות לשווא קרמיקה חזקה.. אירגנתי תיק כמו ללינה, אני לא מתכוונת לחזור כל כך מהר, לא מפחדת לשכב בין מתים, אני רוצה להיות חלק מהם.. אני רוצה להיות איתו.. אני לא רוצה להיות כאן יותר… תקח אותיייי תקח אותי איתך למה עזבת אותייי אין לי תקווה אני לא שווה כלוםםם מגיע לי לי למות אני עושה רק רע רק רעעע אל תגיבו לי תגובות מרחמות.. בבקשה.. אין לי כוח לזה… אין לי כוח לכלום