הסיפור שמאחורי – לי זה לא יקרה

אני בת 27.

שייכת (הייתי שייכת) לאנשים שחושבים שהתקף חרדה זה שטויות!!!! איזה מן דבר זה לפחד ממשהו? אז אל תפחדו וזהו, מה יותר קל מפשוט לא לפחד? מיותר לציין שנפלתי בתוך זה? לפני כשנתיים עברתי איזה ניתוחון קטן ומשם בעצם הכל התחיל. בהתחלה מחשבות על הביראות, משהו לא בסדר, צריך עוד בדיקה ועוד רופא ועוד מיון. אחר כך פחד קטן מלא להרגיש טוב בחוץ, מחוץ לבית. אחר כך המנעות מנסיעות ארוכות. אחר כך הריון ולידה שגם שם כל שני וחמישי רופא, משהו לא בסדר איתי או עם התינוק שבבטן. על רקע של סטרסים ממושכים באמת התחילו בעיות בריאות, כמה מפתיע, נכון? הקאות, כאבי בטן… אחרי הלידה נראה לי קצת הסתדר אבל הדאגה לעצמי עברה להיות דאגה לילד. כל הזמן דאגתי שמשהו לא בסדר איתו שהוא חולה חס וחלילה או לא נושם. כשהילד התחיל ללכת לגן החרדה שוב עברה אליי. כרגע אני סובלת מהתקפים של ממש. הצעד הכי גדול נראה לי היה להיות מודעת שהבעיה שלי הינה פסיכולוגית ולהפסיק לחפש תשובות אצל רופא משפחה ובחדר מיון אלא אצל פסיכולוג ופסיכיאטר. באמת התחלתי ללכת לפסיכולוגית שלדעתי לא ממש עוזרת לי. הטיפול פעם בשבוע וכנראה זה טיפול שיהיה מועיל לטווח ארוך יותר ואני צריכה וזקוקה ועזרה עכשיו ולא בעוד שנה, שנתיים. הייתי גם אצל פסיכיאטר אבל המחשבה שאני אהיה מכורה לכדורים תקופה ארוכה התריפה אותי אז החלטתי שאני מתמודדת עם זה בכוחות עצמי. אז הנה, אתמול היה התקף מטורף, לא הייתי מסוגלת להיות עם הילד שלי. הוא לא בבית עד עכשיו, מבקר אצל חמותי ואני עם ההתקפים שלי בבית ועם הרגשה חרא שאני אמא גרועה ונוראית והילד לא בבית בגללי. אחפש לי משהו להיום, לא לחשוב על זה. אולי יקרה נס ומחר זה יגמר. או שלא……. יותר סביר שאני יעשה משהו וזה יעזור לי. לא יודעת מה בדיוק. בינתיים אתמקד בלעשות משהו רק לא לחשוב על המצב שלי. נראה איך ילך לי.