רק תקווה אחת.

תקווה.

התחלתי טיפול בהפרעת האכילה שלי בולמיה.

עם תחילתו של הטיפול חיפשתי תקווה בפורמים, בלוגים וכו..

רציתי עדות של נערה שעברה את הבולמיה שנרפאה מהמחלה.. ומשום מה אני לא מוצאת.

זה מביא אותי לנק' תיסכול מסויימת כי עדויות של המחלה ותחושותיה אני רואה המון. אפילו יותר מידי.. פתאום מתחיל לנקר בי הפחד שאולי זה לכל החיים.

הולמיה עצרה לי את החיים. מבחורה שופעת חיים וביטחון צוחקת ועובדת.. ומבלה הפכתי לבחורה מובטלת ללא ביטחון ללא שמחת חיים… אני מחפשת בנרות את התקווה הקטנה הזאת האחוז הקטן הזה שהצליח בשביל ההצלחה האישית שלי נגדה , נגד המחלה.

גם אם אני לא אמצא אני מאמינה בכל ליבי ונשמתי שאולי זה התיקון שלי שאולי אני זאת שאכתוב לאותן בנות שנרפאתי והצלחתי. הבטחתי לעצמי שגם בזמן התהליך וגם אחריו אני אזכור הכל.

אני לעולם לא אשכח וזאת על מנת לעזור לאותן בנות שנמצאות במצב שלי או שהן בדרך לשם.

אני יודעת שבאתי לתקן פה משהו ואולי זה התיקון שלי אולי אני זאת שצריכה להצליח בשביל לתת תקווה לאותן בנות שנמצאות בתחתית איפה שאני נמצאת עכשיו.. במידה ואת קוראת את זה ואת אחריי הבולמיה/אנורקסיה אני אשמח לשמוע איך עברת את זה טיפים לא משנה מה אפילו לשמוע שעברת את זה ידליק אצלי את האור שבקצה המנהרה .תודה