הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

תקווה

תקווה

הן חוזרות 

אל המקום שבו הזמן עצר מלכת

אל המקום שבתוכו הופרה השלווה

אל המקום שבו נדמה שאבד להן כל מה שהיה יציב עד לאותו הרגע.

מבטיהן נשקפים אלינו מתוך המסך

חלקן מנסות לחייך

חלקן מרשות לעצמן לבכות.

אנחנו מחייכים ובוכים ביחד איתן

בתוך מרחב משותף המאפשר להרגיש את כל הרגשות ביחד.

דמעותיו המלוחות של העצב, מתערבבות עם דמעות של שמחה

הכאב מתערבב עם תקווה ועם החלמה וריפוי.

השיתוף והידיעה שהתחושות המעורבבות האלה משותפות לכולנו יכולים להקל ולאפשר מרחב לנשימה. 

תחושה של יחד

מאפשרת לאוויר צלול לחדור פנימה ולשתול זרעים חדשים של תקווה. 

מי ייתן וכולם יחזרו הביתה

יחד נזכה להביט על פרחים חדשים של תקווה.  
open

אכלתי אותה.

עשרה ימים הייתי אחוזת תקווה

שהנה אני לא לבד בעולם

שהנה , אפשר לאהוב אותי.

עכשיו אני בייאוש.

בהרגשה שאי אפשר לאהוב אותי

שזה לא יקרה לי לעולם

שאף אחד לא יכול לאהוב אותי

שברגע שהוא גילה מי אני באמת, עם איזה תהומות,

הוא לא רצה אותי,

שאף אחד לא ירצה אותי,

שזה היה חלום

המילים הרכות, הנשיקות, החום, הפינוקים, ההדדיות, העיניים,

ועכשיו זה איננו

ואני מבולבלת וכאובה ולא רוצה לצאת מהמיטה

כי גשם בלב שלי

גשם עצוב, גשם של סערה שמשמיד את היבולים.

הייתי כל כך שמחה

חשבתי שסופסוף

אבל הרי אני לא רואה בעיניים

כשרק אומרים לי מלה טובה אני נמסה כמו מפגרת

אני כל כך זקוקה לאהבה

ולא יודעת אם יש סיכוי בעולם הזה ליצור מורעב כמוני.

___

אולי זה פשוט ייקח עוד זמן ועוד חבטות עד שאמצא אהבה..

ולא לוותר

ולהמשיך לנסות

ולא להקשיב לקול שאומר "אי אפשר לאהוב אותך".

אני אוהבת את עצמי

(כשאני לא עסוקה בלשנוא את עצמי)

כשאני לא במחוזות העבר.

לא יתכן שיצור כמוני, עם כל כך הרבה רגש ואהבה לתת, לא ימצא פינה למה בעולם הזה.

___________

ועוד אגיד, שאחרי חמש שנים, נפתח לי הלב ועשיתי ניסיון ראשון - מזה חמש שנים.

אני לא רוצה שהלב שוב ייסגר לי.

אני רוצה לעשות עוד ניסיון ועוד ניסיון,

להיות אמיצה,

לא להיות כבולה באמונות העבר,

אבל כרגע בכאב.

ואולי צריך עוד קצת אבל.

עוד קצת לבכות.

זה היה אצלי בידיים

ורציתי מזה עוד ועוד

וזה נשר כמו חול ים שמחזיקים בכף יד פתוחה.

ממש ממש אשמח ואודה לכל עידוד, לכל תמיכה, לכל אלומת אור.

תודה רבה
open

ויתרתי ,

ויתרתי לעצמי יותר מידי היום ,

נתתי לכאב מהכישלון להשתלט , ולאפשר להפרעת האכילה לתפוס יותר שליטה ,

בנוסף לכאבי בטן שהתחילו לי בתוכי קיוויתי שנדבקתי בווירוס שרץ אצלנו בבית של כאבי בטן ושילשולים , התחשק לי כל כך להצטרף לשאר בני המשפחה , 

הפחד מחוסר ההצלחות בהקאות מלחיצים אותי ממש , ומכניסים אותי לחרדות ,

מפחדת , 

הידיעה שאני יותר ויותר מאבדת שליטה על דברים , מפחידה אותי ומביאה לי הרבה רגשות אשמה , והרגשת צורך ענישה עצמית ,

כל כך רציתי להצליח לחזור היום לתפריט ,

אבל משהו בתוכי עצר אותי , 

מנע ממני לקדם את הצעד הזה , 

וגרם לי להישאר בנסיגה , 

אני לא רוצה את זה ,

לא רוצה שהמצב ימשיך ככה ,

רוצה להצליח יותר במלחמה הזאת ,

רוצה גם להיות מאלו שמשתפות בהצלחות שלהם , ובהתקדמות שלהם ,

אני מותשת , אחרי יום מתיש של מחשבות , כאבי בטן , צמצומים , בחילות , התקף חרדה,

ו10.5 שעות עבודה , 

 

מחר יום חדש ,

רוצה לקוות שמחר ,

 בוקר חדש , יום חדש , 

כוחות חדשים , והצלחה חדשה .

 מתפללת לאלוקים שילך טוב יותר מהיום , אתמול, ומכל הימים שלפניהם,

אלוקים ,

תן לי את הכוח להצליח ,

תן לי את הכוח להתחזק ,

לנצח במלחמה הזאת ,

לשלוט על ההפרעה , ולא ליפול לזרועותיה באשליה שהיא מביאה לי שליטה ,

 

לילה טוב 
open
בוקר טוב, בעלי חולה בטרשת נפוצה פרוגרסיבית ולפני שבועיים חלה בקורונה. המחלה החמירה את כל התסמינים ומאז הוא מתקשה להתאושש ובקושי מתפקד. האם מישהו חווה מצב דומה? בתוך כמה זמן חוזרים לתפקוד סביר? יודעת שזה אינדיבידואלי אבל הוא ממש מיואש וחסר תקווה… אשמח לשיתוף ולעצות מועילות. תודה רבה ושבת שלום.
open
רוצה לבכות, אבל לא מסוגל. כבר תקופה ארוכה שהלב לא נותן. לא מרשה לצלול. אם תצלול - אולי תיפול. אם תיפול - לא תקום. אז תישאר מאולחש. אני רוצה לצרוח. אני רוצה לבכות. אני רוצה להרגיש עצב. אני מרגיש רק כעס, אני מרגיש רק שנאה. אני מדחיק את העצב. מדחיק אותו בתת מודע. כבר תקופה ארוכה לא מצליח לכתוב. לא מצליח אפילו לחשוב על מה אני מרגיש. ואני חושב לפעמים אולי כבר לצלול, אולי לוותר. מה הדבר הכי גרוע שיקרה? דיכאון? ניסיון התאבדות? ניסיון התאבדות זה כלום. זה כלום ביחס ללא להרגיש. איזה עולם אכזר ומנוכר יש לנו. כל-כך רע, ואין תרופת קסם. תעבוד על עצמך, תשתפר. עובד על עצמי. המצב נשאר אותו הדבר. "מה עכשיו?" שואל, "תמשיך" היא עונה לי. היא לא מבינה שאין לי רוח במפרשים. הקבינט התפזר ואני נשארתי לאסוף חלקי פזל עשויים קרח חלקלק בעזרת ידיים רועדות. ואני נשבר לרסיסים ומתאחה תוך רגע כי אסור להישבר. אני נקרע מבפנים, בין שני קולות. האחד, אולי מחפש תקווה. לא מרשה לי להפסיק. השני, לא נותן להתקדם. דוחף בי להפסיק. ואין שום תרופה שעוזרת, ואין שום טיפול שמקל, בעיות רגשיות זה דבר מפגר.
open
כל כך הרבה מקומות, אתרים חשוכים שאני נרשמת עם לב כבד. אולי כאן אמצא משהו. אולי אני לא צריכה לעשות את זה בכלל. מה עם מישהו ישתמש במידע הזה? מה אם זה יבוא לרעתי עוד פעם? מה אם ידחקו אותי לקיר, יאלצו אותי להיעזר, להציל את עצמי, כשהם אטומים למה שאני אומרת. מה עם הם יבואו עד אלי ויכריחו אותי??? מה אם הם ידברו עם כל מי שאולי מכיר אותי? מה אם הם יגלו את הכל לכולם? זה מפחיד. אבל יש רגעים שבהם הפחד הכי גדול הוא להישאר רק עוד רגע אחד לבד. עוד שנייה בכאב שנראה שאין לו סוף. גם אם קוראים כאן רק תגובות מלאות תקווה נאיבית ושטותית, גם אם יש כאן מאמרים אופטימיים פתטיים למדי. הדבר היחידי שעוד נשאר לי זה לנסות. עד שהמטפלת שלי תחלים, עד שידאגו לי שם ביחידה לאחת חדשה, עד שכל מי שביקשתי ממנו שיברר, שיבדוק, כל הטלפונים והמיילים ששלחתי למי שיכול לעזור או מכיר מישהו שידע לטפל בי טוב, יענה לי. יבין שאין לי כוח לסחוב עוד יום עם החרדות, הפחדים, והמותשות. הכאב, העומס, הדאגה העצבים.. אולי זה טוב שאני עושה את זה כאן, אולי זה לא. אבל ניסיתי.
open
איך מאזנים בין תקווה – לפחד מאכזבה? . כולנו זקוקים לתקווה – שלפחות חלק יסתדר לטובה, שגם אם אנו לא יודעים אותה – לשאלות שלנו יש תשובה. שעוד קצת סבל - ונרגיש שיפור בתקופה הקרובה, שגם אם איננו יודעים מה הסוף – מנת הסבל שלנו קצובה. ללא תקווה – אין טעם לקום מהמיטה למציאות עלובה. אך תקווה יכולה להיות מסוכנת – היא יכולה להוביל לאכזבה, כגובה התקווה – גובה האכזבה, זה משחק טיפוס מסוכן – שיכול להסתיים בהתרסקות מכאיבה. אם האור הוא תקווה – אתה בוודאי לא תהיה מרוצה שהנר שלך התכבה, מצד שני, האכזבה שורפת – זה כאילו שאתה דורך על לבה. אז איך מאזנים בין תקווה ואכזבה – את גובה הלהבה? . אדם חכם אמר, "תקווה לטוב - תתכונן לרע", זו אולי עיצה טובה – אך קשה ליישמה במציאות אפורה. לכל אדם יש משאבים מוגבלים – כמה להשקיע בתקווה וכמה בכך שאולי תבוא צרה? וכאשר יש לך מספיק משאבים רק לאחד מהם – מה תהיה הבחירה? אם לא תשקיע מספיק בפיתרון – תגלה שהבעיה נשארה, להקצות מעט מידי משאבים – לעיתים רק מוביל להחמרה. אז במה כדאי להשקיע, במפיץ האור – המנורה, או בכלים שיעזרו לך לעבור את התקופה החשוכה - ללא תאורה? . במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי, מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי? . אולי ההבדל בין אופטימי לפסימי – הוא רמת הפחד שלהם מאכזבה? ואם כן, אולי פסימי שיתגבר על הפחד – יהיה מלא תקווה?
open
איך מאזנים בין תקווה – לפחד מאכזבה? . כולנו זקוקים לתקווה – שלפחות חלק יסתדר לטובה, שגם אם אנו לא יודעים אותה – לשאלות שלנו יש תשובה. שעוד קצת סבל - ונרגיש שיפור בתקופה הקרובה, שגם אם איננו יודעים מה הסוף – מנת הסבל שלנו קצובה. ללא תקווה – אין טעם לקום מהמיטה למציאות עלובה. אך תקווה יכולה להיות מסוכנת – היא יכולה להוביל לאכזבה, כגובה התקווה – גובה האכזבה, זה משחק טיפוס מסוכן – שיכול להסתיים בהתרסקות מכאיבה. אם האור הוא תקווה – אתה בוודאי לא תהיה מרוצה שהנר שלך התכבה, מצד שני, האכזבה שורפת – זה כאילו שאתה דורך על לבה. אז איך מאזנים בין תקווה ואכזבה – את גובה הלהבה? . אדם חכם אמר, "תקווה לטוב - תתכונן לרע", זו אולי עיצה טובה – אך קשה ליישמה במציאות אפורה. לכל אדם יש משאבים מוגבלים – כמה להשקיע בתקווה וכמה בכך שאולי תבוא צרה? וכאשר יש לך מספיק משאבים רק לאחד מהם – מה תהיה הבחירה? אם לא תשקיע מספיק בפיתרון – תגלה שהבעיה נשארה, להקצות מעט מידי משאבים – לעיתים רק מוביל להחמרה. אז במה כדאי להשקיע, במפיץ האור – המנורה, או בכלים שיעזרו לך לעבור את התקופה החשוכה - ללא תאורה? . במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי, מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי? . אולי ההבדל בין אופטימי לפסימי – הוא רמת הפחד שלהם מאכזבה? ואם כן, אולי פסימי שיתגבר על הפחד – יהיה מלא תקווה?
open
בלוג
חרדה, דיכאון - ומה שביניהם.
איך מאזנים בין תקווה – לפחד מאכזבה?
איך מאזנים בין תקווה – לפחד מאכזבה? . כולנו זקוקים לתקווה – שלפחות חלק יסתדר לטובה, שגם אם אנו לא יודעים אותה – לשאלות שלנו יש תשובה. שעוד קצת סבל – ונרגיש שיפור בתקופה הקרובה, שגם אם איננו יודעים מה הסוף – מנת הסבל שלנו קצובה. ללא תקווה – אין טעם לקום מהמיטה למציאות עלובה. אך תקווה יכולה להיות…
open
אני סובלת מדיכאון לא מאובחן אבל יודעת פשוט שזה דיכאון כבר 8 שנים. יש לי את כל התסמינים של דיכאון קשה.. אין לי תיאבון בכלל, יש לי ניתוק רגשי, וכשיש רגש אז זה התקף בכי חזק וזה קורה לי הרבה, והכי הכי אני מרגישה מתה בגוף חיי ואין לי עניין בשום דבר בחיים. יש לי גם חרדה חברתית שפסיכולוגית אמרה שיש לי וזה גם התחיל מגיל 11 במשך 8 שנים וגם רק התחזק עם השנים.. אין לי חברים בכלל בכלל וכשהייתי בבית ספר נידו אותי והתעללו בי נפשית.. אין לי חברים בכלל בכלל אפילו לא ידידים במשך 6 שנים בערך.. וזה קשה.. אבל עכשיו אין לי עניין באנשים בגלל הדיכאון וגם בגלל שגם בצבא היו בריונים אליי והבנתי שאנשים לא אוהבים אותי. יש לי גם דה סוציציה שזה אומר שאני מרגישה בחלום ולא פה, רק שאצלי זה יותר חמור כי זה לא בא לי בהתקפים.. זה תמיד ככה וזה לא נעלם לי אף פעם.. ולפעמים יש לי דקה אחת שאני חוזרת לעצמי ומרגישה במציאות וזה הרגע הכי כואב כאילו אני מתחילה לבכות עם כאב לב גדול ואז אני חוזרת ללהיות בחלום ואז אני מבינה שהמוח שלי במנגנון הגנה.. אני סובלת גם מאוסידי מאז גיל 11 שגם התחזק ויש לי מלא טקסים מלא מלא וזה גורם לי לחרדות.. וכל זה לא מאובחן אבל ברור שיש לי את זה.. אני באמת כותבת את זה בקושי רב ושמחה אם אתם קוראים את זה. המשפחה שלי לא תומכת בי, כולם פה אחד מקטינים את הבעיות שלי וחלק אומרים לי שאין לי דיכאון בכלל וצוחקים עליי. אף אחד לא רוצה לייעץ לי מה לעשות, אף אחד לא רוצה להיות אוזן קשבת שלי, ואם יוצא שאני בכל זאת מתעקשת לדבר איתם הם אומרים לי אז תנסי להתמודד ותהיי חזקה או תעשי מה שאת רוצה בעצבים.... אני בצבא עכשיו ובסדיר שבועיים ואני מרגישה כבר שבורה כאילו נשברתי.. לא טיפלתי אף פעם אצל אנשי מקצוע בחיים ופשוט נשברתי והלכתי לקבנית והיא נתנה לי קצת תקווה.. כי היא אמרה לי שהמצב שלי נשמע קשה והפנתה אותי כמה שיותר מהר לפסיכיאטר. הלכתי היום לפסיכיאטר שחשבתי שיעזור לי ופשוט הבנתי על מה אח שלי דיבר כשאמר לי שפסיכיאטרים הם טיפשים גמורים בלי שכל ואמונה. סיפרתי לו על זה שהדיכאון התחיל מאז שהתוכית שלי נפטרה והתחלתי להתפרץ בבכי גם כי זה נושא שקשה לי לדבר עליו והתוכית שלי והארנבים שלי שגם נפטרו וזה חיזק לי את הדיכאון הם הדברים הכי יקרים לי ביקום הם כמו הילדים שלי באמת כמו התינוקות שלי והם גרמו לי לאושר ולהיות יותר חזקה ונחמו אותי בחרם שעברתי.. והפסיכיאטר לגלג עליי ואמר לי שזה רק חיית מחמד ושזה לא הגיוני שאני בדיכאון מזה. זה פשוט שבר אותי. וכל דבר שאמרתי לו הוא התחיל להקטין את הבעיות וכל מילה שאמרתי הוא שפט אותי.. ואמרתי לו שאני מבולבלת, שיש לי סחרחורת, בחילה, שאני לא ישנה בלילות וכלום הוא פשוט הקטין לי את הבעיות שלי כאילו זה כלום.. ואמר לי שלא בטוח שיש לי דיכאון.. שזה בולשיט אחד גדול כי כל התסמינים של דיכאון קשה כל כל כל כל התסמינים יש לי! ואמרתי לו ומה עם הקלות? והוא אמר לי את ג'ובניקית את לא לוחמת אז תרגעי.. אמרתי לו הקלות בשעות והוא גם שיקר לי שהוא לא אחראי על זה והוא כן.. הוא אמר לי שאני אמשיך בשגרה רגיל שזה לקום כל יום בחמש ולחזור בשש וגם ככה גם ככה קשה לי לקום מהמיטה ואני לא קמה מהמיטה בקושי כשיש לי חופש.. אז כל יום לצבא? הוא גם אמר לי שאני כולה שבועיים שם ואני לא יכולה להחליט שקשה לי שם למרות שהסברתי לו שזה לא קשור לצבא. הוא היה התקווה האחרונה שלי.. עכשיו אני באמת לא יודעת מכ לעשות עם עצמי.. אני כרגע במיטה כל היום וצריכה להתמודד עם הבעיות שלי ולהתבייש בהם בגללו רק בגללו כי הוא פשוט הוריד לי את כל הביטחון שנותר לי. אני לא יודעת איך אני יוצאת מהכלא הזה שנקרא צבא באמת לא יודעת.. בא לי פשוט לבכות..
open
כבר מספר שנים שאני חווה דיכאון ומטופלת אצל פסיכיאטר בכדורים, לאורך כל התקופה אני מרגישה שהמצב שלי משתפר ואז חוזר שוב למצב הקודם. לאחרונה, בערך כחודש אני מרגישה שהמצב החמיר. אני מרגישה כמעט 24\7 רע מאוד, בא לי לבכות, אבל הדמעות כאילו לא זולגות, בא לי לישון כל הזמן, לקום בשבילי זה סיוט. אני עצובה, אני כועסת, מאשימה את המשפחה בחיי הלא מוצלחים, כועסת ועצבנית, חסרת אנרגיות. אני לא מבינה מה קורה לי ולמי אני יכולה לפנות לעזרה, אני מספרת לכל מי שנקרא בדרכי על מצבי בהרגשה שלמישהו יהיה פתרון אבל מקסימום שיוצא מאנשים זה הצעה לצאת החוצה יותר, הם לא מבינים שלצאת בשבילי זה סיוט במיוחד למקומות שמצריכים ממני נסיעה או הליכה במקומות בהם יש הרבה אנשים, במיוחד במצב הביטחוני הנוכחי. בעבר לא משנה מה היה מצבי הנפשי במהלך היום בזמן העבודה הכל היה סביר והייתי עושה שעות נוספות וימי שישי ללא בעיה ואז שאמרו לנו שאין צורך בהם והמצב שלי החמיר אני בקושי שורדת את השעות העבודה הלא ארוכות שיש לי. כל מחשבה אפילו חיובית כמו נסיעה לחו"ל עולה בגוף שלי כמצב לחץ מטורף, הגוף שלי בסטרס כל הזמן, כאילו אני בתקופת מבחנים בלתי נגמרת. חשבתי שהמצב רוח שלי השתפר שמזג האויר יהפוך להיות קייצי יותר ושמשי. אך גם זה לא עוזר. כל הבדיקות שלי יוצאות תקינות, הגוף כאילו בריא אבל שבור לגמרי. אני כל הזמן עצבנית, לא מסוגלת להקשיב לאנשים כולם מעצבנים אותי רוצה פשוט שקט לשכב במיטה ולא לשמוע אף אחד. הפסקתי לחוש הנאה מדברים שבעבר היו עושים לי טוב. אני מבינה מצד אחד שהמצב שלי נובע כנראה מכך שאני לא מרגישה מאושרת משום אספקט בחיי, אני בת 33 אין לי בן זוג, אין ילדים, אני מאוד מלאה ולמרות התזונה הנכונה והליכות אני יורדת בקצב נורא איטי,עבודה רגילה עם משכורת נמוכה, הורים חולים שתלויים בי, מגורים עם הורים פלוס אח גדול, אין עתיד, אין תקווה, אין חלום.
open