אכלתי אותה.
עשרה ימים הייתי אחוזת תקווה
שהנה אני לא לבד בעולם
שהנה , אפשר לאהוב אותי.
עכשיו אני בייאוש.
בהרגשה שאי אפשר לאהוב אותי
שזה לא יקרה לי לעולם
שאף אחד לא יכול לאהוב אותי
שברגע שהוא גילה מי אני באמת, עם איזה תהומות,
הוא לא רצה אותי,
שאף אחד לא ירצה אותי,
שזה היה חלום
המילים הרכות, הנשיקות, החום, הפינוקים, ההדדיות, העיניים,
ועכשיו זה איננו
ואני מבולבלת וכאובה ולא רוצה לצאת מהמיטה
כי גשם בלב שלי
גשם עצוב, גשם של סערה שמשמיד את היבולים.
הייתי כל כך שמחה
חשבתי שסופסוף
אבל הרי אני לא רואה בעיניים
כשרק אומרים לי מלה טובה אני נמסה כמ