כאב של לוחמים

עוד יום נגמר סוף סוף. חוזרת מהעבודה לקראת 23:00 וישר נכנסת למטבח להכין אוכל למחר. כי מחר אני יוצרת לפני 7 וחוזרת אחרי 20. המון אוכל. כל היום וכל הזמן אוכל. הכל סובב סביב אוכל. 

פתאום מרגישה שמנה. הכי שמנה. יותר שמנה מכולן סביבי. בטוחה שכולן מסתכלות עליי ברחוב כי אני כזאת ענקית ומוזרה ולא שייכת לכאן. 

עוד יום. לא רוצה עוד יום. אין לי כוח. אין לי רצון. אין לי מטרה. אין לי מוטיבציה. 

שוב המחשבות האלה שאני רוצה למות. פשוט להפסיק להיות וזהו. כי מה הטעם בכל זה?

חותכת את עצמי, שוב ושוב ושוב. זה נראה רע. 

פתאום נזרקים לאוויר מושגים שלא קשורים אליי בשום צורה. מיון, מיון פסיכיאטרי, אשפוז. למי יש זמן לכל זה? אני צריכה לצאת לעבודה מחר. 

ואת, את לא יודעת כמה 
ממך ניסיתי להסתיר 
את כל הסיוטים בלילה 
צרחות ודם על המדים 
את לא מבינה כבר למה 
אני מזמן כבר לא אני 
תמונות רצות מאותו לילה 
דמעות, כאב של לוחמים