מיוחד במהדורת חורף, לכאבים ופקעת בגרון: רק היום – הבסל בתוך עסל

היום הזה היה משוגע, וכשאני כותבת "משוגע" אני מתכוונת למטורף במובן ההזוי של המילה. עוד קצת מהיום הזה והייתי משוכנעת שאני חיה ביקום מקביל. זה הרגיש לי כאילו כולם דפוקים בראש ומתנהגים כאילו הם רגילים – ורק אני, הקטנה, לא. 

אז לפני שאתם מאשפזים אותי סופית בכפייה ושאר ענייני כתונת עם שרוולים ארוכים מדי, הייתי מתארת לכם את המתרחש באופן השפוי ביותר שיכולתי להעלות על דעתי המעורערת:

לפריקון בארץ הפלאות. היה היה איזה פרודו חמוד שעלה על ענן סוכריות ממותק בצבע סגול ועשה שמיניות באוויר כדי לנחות על כרכרת שוקולד תמרים ובננה עם נגיעות דבש תאנים. 

ביום הזה נפטרתי. טוב, לא באמת "נפטרתי" במובן המת של המילה, אלא נפרדתי לשלום מערימה ענקית של צואת סוסים הולוגרמית מצחינה שנחתה לי על הכתפיים בלי הודעה מוקדמת, ושבה לפרוח לה למקום בו פראייר אחר מסכים לאבד שליטה על חייו ולבכות על זה בתנועות הורה מעגליות. 

באותו היום ממש נטרקו לי בפרצוף 4 דלתות במקביל אבל אחת שנפתחה השאירה אותן באור חיוור, בלתי מורגש כמעט. זה לא היה חיקוי של חלון, עציץ בעל שאיפות עם תחפושת וילון, איזה תריס וונאבי מעפן או משהו כזה. זו הייתה דלת אמיתית שאני פתחתי בעצמי, כי הפסקתי להאמין שמישהו יהיה נסיך מספיק כדי לעשות זאת עבורי, ובכלל מי רוצה שמישהו יעשה בשבילו את מה שהוא אמור לעשות? זה מדכא, זה מחליש דו"צ, זה נצלני, מאחז עיניים. 

אז תעשה לי טובה, מר פדופיל באשר הנך – בפעם הבאה שתרצה להגיע למשהו בחייך תיזכר שאתה כלום, אפס, נאדה, ואילו אני הגעתי רחוק על אף היכרותי עמך. לך לעזאזל וגו. 

אני לא אתן לך את העונג לדכא אותי כל השנה. ברגעים בהם אני מלנכולית/פסיבית/מדכאת את הסביבה, עמכם הסליחה. בכל זאת, אי אפשר להיפטר מהנגע לגמרי, רק להבטיח לעצמך לא להפסיק להיאבק בו ולנצח בכל פעם מחדש. 

כולנו נלחמות כך או אחרת. הגיע הזמן שהם יבינו שמי שקטן וחלש ומסכן הוא פאקינג הם!