אחרי אתמול.. ממשיכים כרגיל?

יום רביעי, שמונה בערב, בדיוק סיימנו פתיחת מחברות של המבחן הראשון לסמסטר. 

תאמינו לי, אין לי מושג איך עם כל החרא שיש לי בראש כרגע, מצליח להיכנס לשם גם חומר למבחן. קיבלתי 96. נפלתי על שאלה בגלל שהתעמקתי מידי. הסברתי למרצה למה התשובות שלי נכונות. היא אמרה לי שהיא ממש לא ציפתה לרמת מחקר כזו כשהיא נתנה את השאלה ושאם זו הייתה הטעות היחידה שלי היא תעלה לי ל100 רק על החוכמה שהבעתי.

נו מילא, המילים שלה כל כך עברו לידי. ידעתי בדיוק מה הולך לקרות שנייה אחרי, לא באמת עניין אותי מה יהיה הציון הסופי, לא עניין אותי אם יתנו לי המלצה למצטיינים או לא. לא עניין אותי אם המרצה שלי עדיין במכללה, הייתי מכוונת מטרה לחלוטין.

נכון שאומרים שלפני המוות פתאום כל החיים שלך עוברים לך מול העיניים? עד אתמול לא היה לי מושג על מה מדברים. עד אתמול, כל הנסיונות האובדניים שלי נעשו מתוך ייאוש ואימפולסיביות. אלוהים פשוט לא רצה אותי למעלה, כנראה שאני גם לא מספיק טובה בשבילו.. כי אחרת אין לי שמץ של מושג איך הגוף שלי הצליח לשרוד את כל מה שהעברתי אותו.

עד אתמול, הדרך היחידה שהסכמתי לראות מול העיניים הייתה בליעת כדורים. ועם הנסיונות גם נהייתי כימאית, הייתי עושה מחקר שלם, איזה כדור עושה מה ועם מה אסור לשלב אותו, בונה תרכובות מוות במו ידיי, משלמת עליהם סכומי עתק בשוק השחור [אקמול וכל התרופות החינמיות מעולם לא הזיזו לגוף שלי יותר מידי גם לא כשנלקחו עשרות רבות מהם]. ותמיד הכי רחוק שאני מגיעה זה להיות מורדמת ומחוברת למכשירים בטיפול נמרץ. בחיי שהוא לא רוצה אותי. אחרת אין לי הסבר.

אבל הכל היה עד אתמול.

אתמול, עליתי על האוטו, מכוונת מטרה, שלמה עם ההחלטה, שלווה ברמה מעט פסיכית. נוסעת, הפעם לא שמה גז, נסעתי לאט, 70 קמ"ש, המהירות המותרת, אני לא ממהרת לשום מקום, הדברים לא נעשים מאימפולסיביות, הדברים נעשים מתוך הבנה,

הבנה שככה אני לא יכולה יותר. הבנה שזה הפתרון וזהו.

והאוטו נעצר לו לבד, מכבה את הרדיו, השטויות של שדרני גלגלצ סתם מכאיבים לי בראש כרגע, מרימה אנברקס ברוגע, מסובבת את המפתח בסוויץ', פותחת את הדלת ונעמדת בחוץ. האוויר מצליח להיכנס לכל חור וחור בגופי, מציף אותי באושר ואהבה, לרגע הרגשתי שההוא שם למעלה באמת איתי ברגע הזה, במקום הזה ובזמן הזה. מה שבטוח לא הייתי לבד. אולי אלו היו החברות שאיבדתי לאנורקסיה, או אלו שאיבדתי לסמים או סבא שלי שנמצאים להם שם למעלה. אבל מה שבטוח, לבד לא הייתי.

והרגליים מתחילות ללכת בעצמן והן קלילות מאי פעם, מרגישה לרגע כאילו אני שוקלת רק קילוגרמים בודדים. ואני מרחפת לי לקצה המקום, יודעת שברגע שהרגליים יעברו את הקו האווירי, הכל ייגמר סוף סוף. והפעם, אין מה שיצליח לעצור או להציל.

והרגליים נעצרות, אני פונה למעלה, בעיניים בוכיות, מחפשת סימן אחרון שיגיד לי שאם אשאר כאן אז אולי כן יהיה בסדר. אבל הסימן לא מגיע, ושום כוכב לא נופל, להיפך כל העולם כאילו עצר נשימתו, מחכה שרק אעשה את הצעד. ואני באופן מפתיע, לא מתמלאה בפחד, האמת שאפילו מעט חרדה לא הייתה בי. הייתי הכי רגועה שהצלחתי להיות בשנים האחרונות, הרגשה שלא הכרתי בכלל, אבל אהבתי. 

השמיים היו צלולים באותו הלילה, אף לא ענן אחד לא צף בהם. ובשמי השחור מתחילות להופיע להן דמויות מעברי,כאילו באות להיפרד, לצחוק לאיד, להצביע עליי, להגיד לי שהם ניצחו אותי. והם עומדים שם למעלה, לועגים לי על כך שהם נשארים ואני הולכת, והתחושות בליבי מתחילות להתערבב. אנשים שלא רציתי לפגוש עוד לעולם, מתבוננים בי ממקום שאמור להיות מפלטי האחרון, צעקתי, הוצאתי את כל האוויר מריאותיי בצרחות, הם עדיין שם. אני עדיין כאן.

והרגליים מתחילות להסתובב לאחור ואני כנועה ומובסת, נותנת להן לסחוב אותי לאן שרק יבחרו, אין לי כבר כח להילחם עם עצמי. אבל הרגליים החליטו בעצמם, עוד לא מיציתי את חיי ההפרעה, עדיין לא נענשתי מספיק על מעשיי, עדיין לא טוהרתי מספיק כדי להגיע לשם. והן סוחבות אותי בכובד רב, כאילו העלו 100 קילוגרמים לפחות, סוחבות אותי חזרה לאוטו הקטן, עדיין לא מיציתי את האנורקסיה, עדיין לא השגתי את כל יעדיי. אמשיך עד שאתכלה לחלוטין, עד שכל הגורמים בחיי יסכימו שאלך כבר. 

מדליקה את הרדיו מחדש, מבקשת מאלוהים לנגן לי שיר יפה בדרך הבייתה והוא מקשיב. 

מקשיב ומנגן:

I hurt myself today "
To see if I still feel 
I focus on the pain 
The only thing that's real 
The needle tears a hole
The old familiar sting 
Try to kill it all away 
But I remember everything 

What have I become 
My sweetest friend 
Everyone I know goes away 
In the end 
And you could have it all 
My empire of dirt 
"I will let you down