אני בודדה. אני בת 19 ואין לי חברים מבית הספר, לא עשיתי חברים בצבא, ובעבודה אני עובדת לבד אז אני לא פוגשת עוד אנשים חוץ מלקוחות. היו לי פעם שתי חברות די טובות.שתיהן נטשו אותי עם הזמן. עכשיו כל מי שאני מחשיבה כחבר הוא חבר של בן הזוג שלי שנהיה עם הזמן החבר שלי.אבל אני רוצה חברים וחברות שהם לגמרי משלי, בלי קשר לבן זוג שלי. איך ואיפה אני יכולה להכיר אנשים חדשים ולהתחבר איתם? open
זה כואב ומפלח את הלב, מפעם לפעם העייפות מתגברת והציניות משתלטת, הפסימיות חוגגת והאפלה מתחילה לחדור פנימה. זה כואב, כבר עייפתי, 37 שנים מאחוריי עם ניסיון אחד לקטוע אותם שלא צלח, עייפתי. עייפתי מלהדביק את הוואזה כל פעם מחדש, כל משב רוח קטן עם בסיס לא יציב והופ, היא שוב נפלה ונשברה לרסיסים, ובכל פעם הרסיסים יותר קטנים ויותר קשים להדבקה. כל משב רוח קל שבקלים יכול לשבור את הוואזה לרסיסים, שוב ושוב ושוב ושוב. זה כואב, בתחילה זה כמו אגרוף בבטן, כזה שמוציא את כל האוויר החוצה ומשאיר אותך קפוא, השלב הבא זה פשוט מלחמה יומיומית אפילו רגעית ניתן לומר על כל הדברים האוטומטיים בחיים. זה כואב להתווכח עם עצמך 3 שעות בכדי לקום לשטוף פנים ולהתחיל את היום. זה כואב לקלל את הרגע שהתעוררת ולייחל כבר לרגע שתלך לישון. זה כואב כי הנפש מדממת והיא כלואה בסבך קוצני, כל תנועה מעמיקה את הפציעה מכיוון אחר, זה כואב. זה כואב, האפלה מתחילה להשתלט לך על המוח והנשמה, אתה יודע שזה לא נכון, אתה יודע שזה רע אבל האפלה משתלטת עליך. לפתע מחשבות על פגיעה בעצמך איכשהו מתחילות להשמע מנחמות ומרגיעות, לחתוך, להתאגרף על קיר עד שיצא דם, לשבור דברים באגרופים עד זוב דב, להרגיש את הדם זולג ונוטף אל הרצפה, לתת לכאב משמעות, פיזיות, הנה-לא רק אצלי בראש, הכאב מוחשי! והוא מסווה את הכאב האמיתי ולו לכמה רגעים בלבד. זה כואב, כי מחשבות על מוות הן מחשבות לא טובות, לראות במוות גאולה -שקט- נחמה- מזור לכאב וסבל קיומי- זה לא טוב, ואתה יודע שזה לא טוב, אבל האפלה משתלטת עליך, ואז הרציונאליזציה משתלטת, הופכת את המעשה הנורא להגיון מעוות, איכשהו זה הגיוני וזה הדבר הנכון לעשות, כשידעת! כשהרגשת את זה מגיע! עכשיו אתה כבר בסרט אחר. זה כואב, לראות את עצמך כל פעם נלחם במלחמה שאף אחד לא רואה, זה כואב שדברים אלמנטריים הופכים להיות קשים מנשוא ואף אחד לא מבין כי זה שקוף, זה טבוע בתוכך, לעד. זה כואב, כי אתה יודע שיש גם גורם גנטי, זה כואב להאמין שאפשר אחרת ואז להתבדות.,וכמו נביא זעם כל הנבואות שהזהרתי שיקרו כי אני לא יציב התגשמו. זה כואב להיות אני. עייפתי, הותשתי, הספיק לי, חייתי וחוויתי די. מי שהעז והחזיק מעמד עד כאן... קרעתי את המשפחה שלי ממני, את אשתי ובעיקר את הבנות הנסיכות היפות שלי, בצעד כואב מעין כמותו, כזה שרק הורה יוכל להבין, החלטנו יחד למרות שזה בא ממני וזו החלטה שלי, שאנחנו צריכים להיפרד לטובת אישיות הבנות לעתיד. הן צריכות בסיס איתן יציב וצפוי לגדול בו. ואני... אני בדיוק ההיפך מהדברים הללו. פוסטראומטי עם הפרעת אישיות גבולית ודיכאון מז'ורי חריף במיוחד עם התקפי זעם, אימפולסיביות, והפרעת הסתגלות. קשה לי לשמור על עבודה ועל מצב רוח תקין, לחיות איתי זה לחיות על רכבת הרים, כל הזמן כל היום כל רגע ורגע, ולבנות זה רע, תאמינו לי אני יודע איך זה מרגיש לגדול בבית לא צפוי ולא יציב.אני לא יכול להעביר את השריטה שלי קדימה לעוד דור, אני חייב לעצור את זה פה. גנטית, אין מה לעשות, את הטעות עשיתי, המשכתי את הרצף הגנטי שלי לעוד דור של סבל. בכל המחקרים והמאמרים שקראתי, בעברית ובאנגלית, באף אחד מהם המסקנות לא היו מזהירות ומנבאות טוב. לגדול ולהתעצב אישיותית עם דמות הורה חולת נפש לא יציבה כמוני בבית כאשר האישיו הכלכלי כל הזמן עומד על הפרק, זה לא מתכון בריא להצלחה. לכן בצעד כואב אני מעדיף להיות אבא טוב מרחוק ולא להפריע להן לגדול בשקט. זה כואב, קרעתי את הבנות שלי מעליי, נשארתי בבית ריק ושבור, פיסית ורוחנית, הפכתי את אישתי לאם חד הורית שמנהלת נגדי כרגע הליך גירושין דורסני (מגיע לי- צפיתי את הכל והיא כישפה אותי באופטימיות קוסמית) כואב לי, כי כרגע יש לי 2 משקולות לרגליים שמשאירות אותי חי. כואב לי כי הרציונליזציה מתחילה לפעול. כואב לי כי לאחר 4 ימים של התקף זעם שלא נרגע התאשפזתי, כואב לי כי זה כבר אשפוז שני בחצי שנה. כואב לי כי ילד בן 27 התאבד במחלקה וצפיתי איך מנסים להחיות גופה חצי שעה עד ששמו לו סדין על הראש. כואב לי כי זה לא היה צריך לקרות, כואב לי כי זה בדיוק היה הגיל שלי... כאב לי כשלא יכולתי לשאת את החזרה לשגרה הרגילה במחלקה, שבעה מאבטחים הכו ונטרלו אותי, כאב לי לקבל מכות אובר רייטד ולהיות קשור, וכל זה כי די, מאסתי, ובגלל האופן בו הגבתי למות הילד הצעיר הוציאו נגדי צו באשפוז כפוי וכבר זו לא הייתה החלטה שלי, הרגשתי כלוא, הרגשתי חיה פצועה כלואה שרק מחפשת מקום בטוח לנוח בו. כואב לי כי לראשונה אני רואה בהתאבדות משהו מעבר לשקט שלווה ורוגע. את צו האשפוז הכפוי הערעור ביטל, שחררו אותי הביתה בלי לטפל בדבר שנכנסתי לטפל בו פלוס טראומה חדשה שאני לא מצליח לעכל לבד. כואב לי להיות בחיים ואין לי כוחות יותר, כבר חצי שנה עברה ואני מלא אמוציות ולא מצליח להרים את עצמי, ולהתאושש או איכשהו לתפקד או להתחיל להראות יציבות נפשית כלשהי, אני פשוט כל הזמן שבור, בוכה וכואב. כואב לי ששמתי את הבנות שלי ואת אשתי (בקרוב גרושתי-אהובתי) בפוזיציה כזו. כואב לי שחלום המשפחה היציבה שלי התפוצץ לי מול העיניים, אחרי שחלום הקריירה התפוצץ גם הוא קצת קודם, תמיד אמרתי, לפחות יש לי משפחה שלמה, יש למה לחזור הביתה. כואב לי, ואני חודש ממתין לאשפוז יום, הפסיכיאטר שלי במחלקה האמבולטורית בקהילה, סוג של הרים ידיים, (המערך שלנו לא יכול לעזור לך, אתה צריך משהו הרבה יותר אינטנסיבי) , כשהגעתי אליו התחננתי שיעזור לי להציל את הנישואין, מעל 8 חודשים חיכיתי בתור, אחרי חצי שנה והתדרדרות תלולה, קיבלתי מס' שיחות טלפון בזמן הקורונה כעזרה מיידית אך מרגע מכתב ההפניה שלו לאיזה שהיא מחלקת יום גם שיחות מהם פעם בשבוע כבר אין. כואב לי שיצאתי כזה, כמה חלומות כמה שאיפות, כמה תקוות של אחרים סחבתי על כתפיי. כואב לי כי כבר אין לי כח, יש עוד חודש לחכות לשיחה עם מנהלת אשפוז יום בשיבא, חודשיים המתנה... סבלתי וחייתי למשך 3 תק' חיים, אין לי כח, עייפתי ממלחמות, אני רוצה שקט. נמאס לי להיות קבור במיטה ואז לקום ולהתנער ואז מישהו אחר יומיים זורק מילה שמרסקת אותך שוב ומחזירה אותך למיטה וכך שוב כעבור יומיים שלושה אני מוצא את הכוחות לצאת מהמיטה, עד שאני נזרק אליה חזרה. אני במשבר השני הגדול בחיי, 7 חודשים של כאוס , מתוכם חודשיים להלחם לבד לחכות בשקט לשיחה המיוחלת כשאתה כבר תשוש, זה הרבה זמן... עייפתי מלכאוב כאב שאף אחד לא יבין. open
בלוג טיפול רגשי לילדים בקבוצה מה בין קושי בוויסות חושי לקשיים חברתיים? ילדים רבים מתמודדים עם רגישות יתר וקושי בוויסות חושי. כשהילד מתקשה לווסת את עצמו נפגעת גם היכולת שלו לנהל את ההתנהגות ואת התגובות שלו. איך זה משפיע על התפקוד החברתי שלו? ואיך אפשר לעזור לו? open
בלוג טיפול רגשי לילדים בקבוצה יחסי אחים, מריבות ומה שביניהם יחסי אחים הם המעבדה הראשונה לרכישת כישורים חברתיים. האחים תומכים אחד בשני, מקיימים משאים ומתנים, משתפים פעולה ומתחרים זה בזה. את המיומנויות שהם רוכשים יישמו מאוחר יותר בעולם החברתי שמחוץ למשפחה. open
בלוג טיפול רגשי לילדים בקבוצה האם לתת טיפול רגשי, או שזה יעבור לבד? כולנו רוצים לראות את הילדים שלנו מאושרים, רגועים ובטוחים בעצמם. כולנו רוצים שהילד שלנו יקום בבוקר בזריזות, יתלבש ויתארגן לבד, שיכנס לגן וירוץ מיד לשחק עם הילדים. אנחנו מאוד רוצים שחברות יזמינו את הבת שלנו אחה"צ, ובטח שנהיה מאושרים אם הבן המתבגר שלנו יהיה פעיל בתנועת הנוער. אבל מה עושים כשהמציאות קצת שונה? מה עושים כשהבוקר שלנו לחוץ ומורט… open
שלום רב (בן 30), אני מטופל כחודשיים עם ויואנס- 50 מ"ג. וסורבון, מכיוון שהויואנס הגביר לי דאגות. ההרגשה הכללית היא של שיפור ביכולת ישיבה ארוכה ללא מסיחים, מיתון של תגובות אימפולסיביות, ומוטיבציה רבה יותר בביצוע משימות. אולם יש שתי בעיות אשר מטרידות אותי: 1)- על אף שאני לוקח את הויואנס בשעה מוקדמת בבוקר, השינה שלי בלילה קלה מאוד, ואני מתעורר באמצע הלילה לאחר 4-5 שעות ולאחר מכן קשה לי לחזור לישון, ואם אני לא לוקח את הויואנס יום לאחר מכן, אני בעייפות וחוסר מוטיבציה קיצונית, אך בלילה שלאחר מכן, התסריט חוזר על עצמו שוב- וכך יוצא שבמהלך השבוע אני ישן 4-5 שעות, כשלפני הטיפול התרופתי לא הייתה לי בעיית שינה, והייתי ישן בין 7-9 שעות בלילה. (יש פיתרון חוץ מכדורי שינה או תוספי מלטונין?, אציין כי, צמחי מרפא לשינה- כגון, פסיפלורה, וולריאן ודומיהם לא עזרו לי להשריית שינה עמוקה, כפי שעזרו לי לפני הטיפול התרופתי. 2) ישנם ימים בהם אני מרגיש כי השפעתו של הכדור פגה מהר מן הצפוי, וישנם ימים בהם אני מרגיש כי הכדור חזק לי מדי, במיוחד בשעות הראשונות של היום. ואני מרגיש שאני עובד לאט יותר, אך באופן יסודי יותר. 3) ניסיתי אדרל xr, ריטלין, קונצרטה וסטרטרה, אולם הם לא הועילו לי וגרמו לי לתופעות לוואי קשות. אודה על תשובותיכם וניסיונכם למקרים דומים. open
עשיתי מבחן מוקסו ובתוצאות יצא שהרמת של הקשב והריכוז ברמה הכי גבוהה והאימפולסיביות ברמה הכי נמוכה. הבנתי שזה אומר שאין לי בעית קשב וריכוז אך מה אומר האימפולסיביות? open
עשיתי מבחן מוקסו וההרשב וריכוז היה ברמה הכי גובהה והאימפולסיביות ברמה הכי נכונה. הבנתי שזה אומר שאין לי בעיית קשב וריכוז אך מה זה אומר האימפולסיביות? open
עשיתי מבחן מוקסו ובתוצאות המבחן יצא שרמת קשב והריכוז שלי גבוה אך האימפולסיביות ממש נמוכה. אני יודעת שזה אומרת שאין לי הפרעות קשב וריכוז אך מה זה אומר האימפולסיביות? open
בימים אלה אני מרגיש גרוע ביותר , אני על סף התאבדות , מרגיש דיכאון חריף חזק ומשתק , לא מתפקד בכלל , לא יוצא מהבית , לא אוכל לגמרי , מזניח את עצמי את ההיגיינה שלי , מרשל את עצמי , מרגיש כעס אדיר ותסכול משתק , מרגיש לא שייך , מרגיש מבולבל ולא מאוזן , מרגיש חוסר מוטיבציה מוחלט , מרגיש ריקנות קטלנית , מתפרץ התפרציות כעס וזעם אימפולסיביות , מרגיש נכות נפשית עצומה , מרגיש האטה פסיכומוטורית חריפה (אני גם חושב שנולדתי עם הפרעת האטה פסיכומוטרית וזמן תגובה ארוך מהרגיל במישור הפסיכולוגי-חברתי והמישור הפסיכומוטורי) בימים אלה אני לוקח את הטיפול הבא : Seroquel xr 600 mg Lustral 200 mg Clonex 0.5 mg 3 ביום Prolol 10 mg 3 ביום פרוטיאזין 25 מ"ג 2 ביום והתחלתי חדש סירקדין 2 מ"ג לשינה . גם התחלתי חדש מירו 30 מג בלילה לבעיות שינה וחוסר תיאבון . בנוסף אני לוקח לבחילות והקאות פראמין 10 מ"ג 2-3 ביום וגם לוקח אומפרדקס 40 מ"ג באופן קבוע . open
היי.. אני עוברת תקופה מאוד מלחיץ ומבלבלת ואני מרגישה שלאט לאט הכל סוגר עליי ואין לי מספיק אוויר. חזרתי מטיול ארוך ולצערי גם חזרתי עם חובות של 30 אלף שקל. אני בבסיסי שאפתנית ועצמאות כבר מגיל 14, אך עם זאת לעיתים האימפולסיביות שלי לא מסתדרת טוב ואני אולי לוקחת על עצמי דברים שנכון לאותה על, צת גדולים עליי. -אני בת 22, אלו אמורות להיות השנים הכי יפות שלי!- כך מילמלתי לעצמי בחודשיים של אחרי הטיסה.. בתקווה להרים את עצמי ולהאמין באמת ובתמים שיש לי סיכוי. כל חיי הנטל הכלכלי היה עליי כבד מנשוא ובכל זאת עבדתי קשה כדי לעשות לי טוב ונעים בחיי. יש לי המון בעיות משפחתיות שהובילו אותי לעיתים למשברי דכאון, ואם להיות כנה, אז גם עם עצמי אני מנהלת מלחמונת לא פשוטה מזה שנים אבל היי, מי לא? אז לאחר שהבנתי שאת החובות הרבים שלי לא אוכל להחזיר עם משכורת נמוכה (אני מתגוררת בצפון הרחוק, מינימום שכר מקסימום שעות) החלטתי לעשות צעד נועז (מאוד.מאוד) ולעבור לתל אביב בתקווה ששם אוכל להשתקם כלכלית מהר יותר ולהתחיל לפרוח ולפתח את עצמי. אז חתמתי על דירה, ויש לי עבודה ראשונית.. עכשיו רגע (יום) לפני המעבר, אני מרגישה שזה גדול עליי וזה מהיר מידי ושנכנסתי לכדור שלג ואני לא יכולה לצאת ממנו. קשה לי לנשום ואני לא מצליחה להרגע. אני לא מפחדת מעבודה קשה ואני גם ממוקדת מטרה אבל זה לא סותר את העבודה שיכול להיות שלקחתי החלטה פזיזה מידי לפעמים כוח רצון זה לא מספיק. אני מבינה את זה. אני רק רוצה לשמוע שזה בסדר וזה אפשרי. אני רק רוצה קצת לסמוך על עצמי. אני באמת רוצה להאמין שיחה בסדר ואני לא הולכת לפול.. כי אין מי שירים אותי :( open
