זה כואב, וזה לא מפסיק

יוסי 82 · 2020-07-06T22:07:34+03:00

זה כואב ומפלח את הלב, מפעם לפעם העייפות מתגברת והציניות משתלטת, הפסימיות חוגגת והאפלה מתחילה לחדור פנימה. זה כואב, כבר עייפתי, 37 שנים מאחוריי עם ניסיון אחד לקטוע אותם שלא צלח, עייפתי. עייפתי מלהדביק את הוואזה כל פעם מחדש, כל משב רוח קטן עם בסיס לא יציב והופ, היא שוב נפלה ונשברה לרסיסים, ובכל פעם הרסיסים יותר קטנים ויותר קשים להדבקה. כל משב רוח קל שבקלים יכול לשבור את הוואזה לרסיסים, שוב ושוב ושוב ושוב. זה כואב, בתחילה זה כמו אגרוף בבטן, כזה שמוציא את כל האוויר החוצה ומשאיר אותך קפוא, השלב הבא זה פשוט מלחמה יומיומית אפילו רגעית ניתן לומר על כל הדברים האוטומטיים בחיים. זה כואב להתווכח עם עצמך 3 שעות בכדי לקום לשטוף פנים ולהתחיל את היום. זה כואב לקלל את הרגע שהתעוררת ולייחל כבר לרגע שתלך לישון. זה כואב כי הנפש מדממת והיא כלואה בסבך קוצני, כל תנועה מעמיקה את הפציעה מכיוון אחר, זה כואב. זה כואב, האפלה מתחילה להשתלט לך על המוח והנשמה, אתה יודע שזה לא נכון, אתה יודע שזה רע אבל האפלה משתלטת עליך. לפתע מחשבות על פגיעה בעצמך איכשהו מתחילות להשמע מנחמות ומרגיעות, לחתוך, להתאגרף על קיר עד שיצא דם, לשבור דברים באגרופים עד זוב דב, להרגיש את הדם זולג ונוטף אל הרצפה, לתת לכאב משמעות, פיזיות, הנה-לא רק אצלי בראש, הכאב מוחשי! והוא מסווה את הכאב האמיתי ולו לכמה רגעים בלבד. זה כואב, כי מחשבות על מוות הן מחשבות לא טובות, לראות במוות גאולה -שקט- נחמה- מזור לכאב וסבל קיומי- זה לא טוב, ואתה יודע שזה לא טוב, אבל האפלה משתלטת עליך, ואז הרציונאליזציה משתלטת, הופכת את המעשה הנורא להגיון מעוות, איכשהו זה הגיוני וזה הדבר הנכון לעשות, כשידעת! כשהרגשת את זה מגיע! עכשיו אתה כבר בסרט אחר. זה כואב, לראות את עצמך כל פעם נלחם במלחמה שאף אחד לא רואה, זה כואב שדברים אלמנטריים הופכים להיות קשים מנשוא ואף אחד לא מבין כי זה שקוף, זה טבוע בתוכך, לעד. זה כואב, כי אתה יודע שיש גם גורם גנטי, זה כואב להאמין שאפשר אחרת ואז להתבדות.,וכמו נביא זעם כל הנבואות שהזהרתי שיקרו כי אני לא יציב התגשמו. זה כואב להיות אני. עייפתי, הותשתי, הספיק לי, חייתי וחוויתי די. מי שהעז והחזיק מעמד עד כאן... קרעתי את המשפחה שלי ממני, את אשתי ובעיקר את הבנות הנסיכות היפות שלי, בצעד כואב מעין כמותו, כזה שרק הורה יוכל להבין, החלטנו יחד למרות שזה בא ממני וזו החלטה שלי, שאנחנו צריכים להיפרד לטובת אישיות הבנות לעתיד. הן צריכות בסיס איתן יציב וצפוי לגדול בו. ואני... אני בדיוק ההיפך מהדברים הללו. פוסטראומטי עם הפרעת אישיות גבולית ודיכאון מז'ורי חריף במיוחד עם התקפי זעם, אימפולסיביות, והפרעת הסתגלות. קשה לי לשמור על עבודה ועל מצב רוח תקין, לחיות איתי זה לחיות על רכבת הרים, כל הזמן כל היום כל רגע ורגע, ולבנות זה רע, תאמינו לי אני יודע איך זה מרגיש לגדול בבית לא צפוי ולא יציב.אני לא יכול להעביר את השריטה שלי קדימה לעוד דור, אני חייב לעצור את זה פה. גנטית, אין מה לעשות, את הטעות עשיתי, המשכתי את הרצף הגנטי שלי לעוד דור של סבל. בכל המחקרים והמאמרים שקראתי, בעברית ובאנגלית, באף אחד מהם המסקנות לא היו מזהירות ומנבאות טוב. לגדול ולהתעצב אישיותית עם דמות הורה חולת נפש לא יציבה כמוני בבית כאשר האישיו הכלכלי כל הזמן עומד על הפרק, זה לא מתכון בריא להצלחה. לכן בצעד כואב אני מעדיף להיות אבא טוב מרחוק ולא להפריע להן לגדול בשקט. זה כואב, קרעתי את הבנות שלי מעליי, נשארתי בבית ריק ושבור, פיסית ורוחנית, הפכתי את אישתי לאם חד הורית שמנהלת נגדי כרגע הליך גירושין דורסני (מגיע לי- צפיתי את הכל והיא כישפה אותי באופטימיות קוסמית) כואב לי, כי כרגע יש לי 2 משקולות לרגליים שמשאירות אותי חי. כואב לי כי הרציונליזציה מתחילה לפעול. כואב לי כי לאחר 4 ימים של התקף זעם שלא נרגע התאשפזתי, כואב לי כי זה כבר אשפוז שני בחצי שנה. כואב לי כי ילד בן 27 התאבד במחלקה וצפיתי איך מנסים להחיות גופה חצי שעה עד ששמו לו סדין על הראש. כואב לי כי זה לא היה צריך לקרות, כואב לי כי זה בדיוק היה הגיל שלי... כאב לי כשלא יכולתי לשאת את החזרה לשגרה הרגילה במחלקה, שבעה מאבטחים הכו ונטרלו אותי, כאב לי לקבל מכות אובר רייטד ולהיות קשור, וכל זה כי די, מאסתי, ובגלל האופן בו הגבתי למות הילד הצעיר הוציאו נגדי צו באשפוז כפוי וכבר זו לא הייתה החלטה שלי, הרגשתי כלוא, הרגשתי חיה פצועה כלואה שרק מחפשת מקום בטוח לנוח בו. כואב לי כי לראשונה אני רואה בהתאבדות משהו מעבר לשקט שלווה ורוגע. את צו האשפוז הכפוי הערעור ביטל, שחררו אותי הביתה בלי לטפל בדבר שנכנסתי לטפל בו פלוס טראומה חדשה שאני לא מצליח לעכל לבד. כואב לי להיות בחיים ואין לי כוחות יותר, כבר חצי שנה עברה ואני מלא אמוציות ולא מצליח להרים את עצמי, ולהתאושש או איכשהו לתפקד או להתחיל להראות יציבות נפשית כלשהי, אני פשוט כל הזמן שבור, בוכה וכואב. כואב לי ששמתי את הבנות שלי ואת אשתי (בקרוב גרושתי-אהובתי) בפוזיציה כזו. כואב לי שחלום המשפחה היציבה שלי התפוצץ לי מול העיניים, אחרי שחלום הקריירה התפוצץ גם הוא קצת קודם, תמיד אמרתי, לפחות יש לי משפחה שלמה, יש למה לחזור הביתה. כואב לי, ואני חודש ממתין לאשפוז יום, הפסיכיאטר שלי במחלקה האמבולטורית בקהילה, סוג של הרים ידיים, (המערך שלנו לא יכול לעזור לך, אתה צריך משהו הרבה יותר אינטנסיבי) , כשהגעתי אליו התחננתי שיעזור לי להציל את הנישואין, מעל 8 חודשים חיכיתי בתור, אחרי חצי שנה והתדרדרות תלולה, קיבלתי מס' שיחות טלפון בזמן הקורונה כעזרה מיידית אך מרגע מכתב ההפניה שלו לאיזה שהיא מחלקת יום גם שיחות מהם פעם בשבוע כבר אין. כואב לי שיצאתי כזה, כמה חלומות כמה שאיפות, כמה תקוות של אחרים סחבתי על כתפיי. כואב לי כי כבר אין לי כח, יש עוד חודש לחכות לשיחה עם מנהלת אשפוז יום בשיבא, חודשיים המתנה... סבלתי וחייתי למשך 3 תק' חיים, אין לי כח, עייפתי ממלחמות, אני רוצה שקט. נמאס לי להיות קבור במיטה ואז לקום ולהתנער ואז מישהו אחר יומיים זורק מילה שמרסקת אותך שוב ומחזירה אותך למיטה וכך שוב כעבור יומיים שלושה אני מוצא את הכוחות לצאת מהמיטה, עד שאני נזרק אליה חזרה. אני במשבר השני הגדול בחיי, 7 חודשים של כאוס , מתוכם חודשיים להלחם לבד לחכות בשקט לשיחה המיוחלת כשאתה כבר תשוש, זה הרבה זמן... עייפתי מלכאוב כאב שאף אחד לא יבין.