אנונימית26613

דמייני שאת האדם הכי מכוער, מטומטם וכושל בעולם. כולם שונאים אותך. את הולכת ברחוב ומרגישה את מבטי הסלידה והרחמים. האנשים הקרובים עוד ניסו להעמיד פנים לאורך השנים כי זה לא יפה לא להתייחס אלייך רק כי את לא יוצלחת אבל זה מתחיל להימאס להם. זה בלתי נסבל להיות לידך כי את כזאת נוראית. עכשיו תוסיפי לזה את הידיעה ששום דבר לא ישתנה. נניח שקיבלת נבואה ואת יודעת מעל כל צל של ספק שאלה החיים שנגזרו עלייך עד יום מותך. אין לך שום סיכוי לשנות לתקן או להשפיע. חוץ מזה, דמייני שאת מתהלכת בעולם וכל מה שסביבך כל כך יפה וטוב. האנשים מוצלחים חכמים ומוכשרים, הט

אני יודעת שהעולם רע ושחור ואפל ושום דבר טוב אף פעם לא קורה בו. הכל אינטרסים ולאף אחד לא אכפת וזה אף פעם לא ישתנה.
אני מרגישה רע. אני נוראית. סתומה ומכוערת. נכשלת בהכל. שנאה זו פשוט לא מילה מספיק חזקה כדי לתאר איך אני מרגישה כלפי עצמי.
הנחמה היחידה היא ההלימה בין הפנים לחוץ. אני מרגישה רע והעולם הוא רע. זה הגיוני. ברור שבמקום ששום דבר טוב לא קורה בו, אני ארגיש רע. 
וכשאחרים סביבי מנסים להגיד משהו חיובי, שאולי זה לא כזה נורא או אולי זה לא יהיה ככה לנצח, אני נרתעת. מה, הם משוגעים? איך הם לא רואים? הם מסכנים כי הם לא רואים את המציאות כמו שהי

* I have an obsession with quotes because other people are so much better at putting my feelings into words.

* I spend hours looking through lyrics and quotes to find the words that I cannot say.

* Tears are words the heart can't say.

* Sometimes crying is the only way your eyes speak when your mouth can't explain how broken your heart is.

* The saddest moment is when the one who gave you the best memories, becomes a memory.

* It's a lonely feeling when someone you care about becomes a stranger.

* One of the worst feelings in the world is

מה קרה?

זו שאלה שתמיד שנאתי. מבחינתי התשובה היחידה שיכולה להגיע אחריה היא כלום.

כשאדם נראה עצוב ושואלים אותו מה קרה, מניחים שמשהו קרה. התשובה צריכה להיות נכשלתי במבחן או רבתי עם חברה. סבא שלי נפטר או ראיתי סרט עצוב. חייבת להיות סיבה לעצב. משהו היה צריך לקרות כדי שאני אהיה עצובה. אבל מה עונים כשכלום לא קרה? מה עונים כשאפילו אני לא יודעת למה אני עצובה? אני לא יודעת מה קרה שרק בא לי לבכות כל היום, או יותר גרוע שאפילו לבכות אין לי כוח.

היום שמעתי מישהו מספר איך הוא היה מכבה את האור ואז רץ למיטה כי פחד מכל הדברים הרעים שיכולים לתפוס אותו בחושך. בהתחלה חייכתי כי נזכרתי בעצמי עושה את זה גם בתור ילדה. אחר כך ניסיתי לחשוב מתי הפסקתי לעשות את זה והחיוך מהר ירד. פתאום הכתה בי ההבנה שלא הפסקתי לעשות את זה כי אני כבר לא מפחדת אלא כי כבר לא אכפת לי ממה שקורה לי

אין בתוכי כלום. 

אני ריקה מתוכן. כמו ספר שכל הדפים בו לבנים. מבחוץ עובדת, לומדת, נפגשת עם חברות אבל מבפנים עושה הכל רק כדי לא לעורר שאלות ולרצות את הסביבה. אין לי חלומות, רצונות, תקוות. אין לי דעות, מחשבות, תהיות. יום רודף יום עד שכבר לא. ואני כל כך מחכה ליום שכבר לא. מיציתי לגמרי. אין לי מה לחפש כאן יותר. אין משמעות לשום דבר