מתמודדת עם...

השעו אותי לשבוע מהבית המאזן. אני שבורה ומאוכזבת ומבואסת ועצובה. אין לי מושג איך אני שורדת את השבוע הזה בחוץ. גם ככה קשה לי עם היציאה לבית ואני שמחתי שאני חוזרת לבית מאזן, למסגרת המוכרת והבטוחה שלי ובסוף אמרו לי לא לבוא.

אני יודעת שאני צריכה להשתדל ולהקפיד על סדר יום אבל פשוט אין לי כח. בא לי לשכב כל השבוע במיטה ולבכות ולא לאכול. בא לי להתדרדר כל השבוע עד שאני יצטרך אשפוז. נמאס לי מהתהליך, במיוחד כשהכל נדפק לי.

אני גם לא יכולה להתלונן להורים שלי כי זו לא אשמתם שאני כלכך דפוקה ורעה שדופקת את עצמי ובאיזשהו מקום גם אותם. 

אני משקשקת מעוד

אני נמצאת בבית מאזן כבר 9 חודשים ומדברים איתי כבר על שחרור. יצאנו לשבת חופשית ומאתמול קשה לי ממש. ראיתי מישהי שאני יודע שהיא גם מתמודדת עם הפרעת אכילה. היא נראתה ממש ממש חולה ובמקום להיבהל ממנה אני פשוט מקנאה בה ברמותתת. לראות אותה טרגר אותי ברמה כזאת שדילגתי על ארוחה כי לא הצלחתי להביא את עצמי לאכול. אני עם דחפים ממש ממש חזקים ועם מחשבות אובדניות ממש חזקות.

אני לא רוצה לכתוב למישהי מהצוות של הבית מאזן כי אני לא רוצה להציק. לספר ליברות אני לא יכולה כי אני לא רוצה לטרגר אף אחת ולמשפחה שלי אני לא רוצה לספר כי אני לא רוצה להבהיל אותם ואנ

אני כרגע בבית מאזן שבו פ.ע. זה קו אדום.הצוות עצבני עליי כי אני עושה הרבה צחוקים ושטויות והצוות כבר גמור ממני-ככה אמרו לי בשיחת נזיפה עם הצוות בשבוע שעבר עם הצוות אמרו לי שאני מתחצפת וממרידה בנות נגד הצוות. אחרי השיחה הקשה הזאת כל כך כעסתי על עצמי שפגעתי בעצמי עם סכין שהחבאתי בחדר.יומיים אחרי השיחה עשו לנו בדיקת חדרים ומצאו אצלי את  הסכין.שאלו אותי אם חתכתי ושיקרתי שלא,אני חושבת שחושדים בי אבל לא ביקשו ממני להוכיח ולא עשו עליי בדיקה. אני מרגישה שממש קשה לי עם העניין הזה של פ.ע. ושאני צריכה עזרה יותר אינטנסיבית בנושא.יש בבית בנות שהיו צ

כל שבת שניה משחררים את כולן מהבית המאזן לסופ"ש בבית.קשה לי מאוד לצאת הביתה כל כך הרבה. בתוך המסגרת אני שומרת על עצמי ועושה מה שצריך ולא מקיאה ולא עושה ספורט בקיצור,משתדלת לעשות. מה שצריך.אבל כשאני יוצאת הביתה אני מרגישה שאני צריכה לנצל את זה שאני מחוץ לבית והסופ"ש הזה הקאתי כמה פעמים וצמצמתי כשההורים שלי לא שמו לב. ההורים שלי אמורים להשגיח עליי אבל במציאות זה לא קורה ולא באמת מקפידים איתי על ההשגחה. מחר אני חוזרת לבית מאזן ואני לא יודעת האם לספר לצוות או לא. אני מפחדת שיכעסו עליי, אבל מצד שני אני רוצה שיבינו את הקושי שלי. לא סיפרתי לה

מישהו מוכן להזדהות איתי עם זה שאני כבר חודש רק בתהליכי כניסה לכל מיני מסגרות טיפוליות להפרעות אכילה וכל פעם אותה אני מחכה ומחכה ומחכה ובסוף נדחית.

אין לי כבר כח יתר לחכות. אני עכשיו מחכה לתשובה ממסגרת של איפשוז יום ואם הם דוחים אותי אז אני יצטרך להתחיל בתהליך כניסה לאישפוז מלא שאם יקבלו אותי אחרי כל השאלונים והראיונות אני יצטרך להיות ברשימת המתנה כמה חודשים!!!

אני לא יכולה כבר עם המתח הזה1 אני מרגישה כאילו תולשים לי את הנשמה בפינצטה. בא לי למות כבר וזהו כי הלחכות הזה יותר קשה מהכל והסבל שאני עוברת בינתיים הוא כל כך קשה והמחשבה על זה שאנ

שלום לחברות וחברי הפורום!
אני נכנסתי למעגל ההפרעות אכילה רק לפני חודשיים אבל אני במצב לא טוב בכלל. הפסיכיאטרית הפנתה אותי מרפאה להפרעות אכילה בהדסה לאישפוז יום.מישהו יכול להסביר לי מה השלבים של תהליך הכניסה למחלקה, כמה זמן בערך לוקח עד שמתחילים את הטיפול, מה בדיוק עושים וכו' אני ממש ממש אשמח לכל מידע...