כל השבוע לא הרגשתי טוב. קיבלתי תשובה חיובית לקורונה. לא סיפרתי לאנשים הקרובים. רק למי שהושפע מזה. כשאיכשהו אחת החברות גילתה היא התקשרה אליי והיא שאלה אותי: "למה לא סיפרת לי שכל הזמן הזה היית בבית וסבלת?" לא הבנתי מה הבעיה.
היא לא יכלה לעזור לי אז לא היה טעם לספר. אבל בכל זאת כשהיא ספק דאגה ספק כעסה שלא סיפרתי, הדמעות חנקו. אני יודעת למה לא סיפרתי. זה דפוס שלי בכל דבר. כשמשהו מציק לי וקשה לי אני לא אדבר עליו עם אף אחד ואחכה נואשות שמישהו ישים לב וישאל. הפנייה לעזרה, אפילו הצעד הקטן של לספר לחברה על יום רע שהיה לי (לפני שיבוא עוד אחד וכ