אני שוב כאן למטה. נפתחה הדלת לחריץ קטנטן, וזה בעט בה כאילו היא עשויה מנייר והתפרץ פנימה. מצאתי את עצמי נופלת כמו בבאנג'י אבל בלי החבל. ואין לבור הזה תחתית. אפשר להישאב ולהישאב ולשקוע עוד ועוד. אני מכירה את זה. זו ממש לא הפעם הראשונה. אבל משום מה אני תמיד שוכחת שהיה לרגע אחרת, לא מאמינה שיכול להיות אחרת. ויש לי מיליון תירוצים והסברים לזה שגם אם פעם היה רגע כזה טוב, הוא לא יחזור יותר בחיים. אני כותבת את זה ומבינה את האבסורד אבל זה לא מונע ממני להרגיש את זה בכל הגוף, לחשוב את זה בלופ שלא נגמר. זה קול מאוד משכנע וגם מאוד עוצמתי. מאוד מאוד