היום שמעתי מישהו מספר איך הוא היה מכבה את האור ואז רץ למיטה כי פחד מכל הדברים הרעים שיכולים לתפוס אותו בחושך. בהתחלה חייכתי כי נזכרתי בעצמי עושה את זה גם בתור ילדה. אחר כך ניסיתי לחשוב מתי הפסקתי לעשות את זה והחיוך מהר ירד. פתאום הכתה בי ההבנה שלא הפסקתי לעשות את זה כי אני כבר לא מפחדת אלא כי כבר לא אכפת לי ממה שקורה לי