אחת התקופות הקשות בחיים שלי

אני נמצאת נראה לי, באחת התקופות הקשות בחיים שלי. המטפל שלי נסע לחודש וחצי לבקר את אשתו והבת שלו בארץ המדהימה הזאת, נפאל, שהייתי בה במה שנקרא – טיול אחרי צבא. למעשה, זה סוף התקופה, אז יש לי מטפל מחליף, לא אינטליגנט במיוחד ואנחנו לא חברים כל כך טובים ואיתו אני לא חייה את החיים כמו עם המטפל הרגיל שלי. לא יוצאת מהבית כמעט ואני חייבת להגיד שהוא די מסריח, כנראה ממה שהוא אוכל.. והוא לדעתי גם לא מטופח. ואני בוכה הרבה בתקופה האחרונה מהתסכול של כל המצב הזה. עכשיו אני מבינה כמה המטפל הרגיל שלי טוב אלי ודואג לי. כנראה צריך מצב כזה כדי להבין. יש עוד שבועיים להעביר כדי שהמטפל שלי יחזור לארץ. כשהמטפל יחזור, אני ודאי אצייר יותר, כמו שלמדתי בעזרת הפה, מה שאני לא עושה עם המטפל הזמני הזה. מאד נוח לו שאני כל היום במיטה מול הטלויזיה. כסא הגלגלים הוא די גדול, אז המטפל הזמני לא מצליח לשים אותי במעלית, אז אני הולכת רק לאן שאני חייבת, כמו לתל השומר. אבא שלי עוזר לו להכניס את הכסא שלי למעלית, מה שהמטפל הקבוע שלי היה עושה בלי בעייה. אני בהחלט חושבת עליו המון ומקווה שהוא נהנה מכל הטיול שלו ועוד מעט כשהוא יחזור, יהיה לי הרבה יותר טוב. המטפל הזמני הזה נמצא פה, הוא כנראה עובד בלית ברירה, מתארת לעצמי. יש לי מזל שיש לי 2 טלויזיות בבית, כי הוא רואה כל הזמן טלויזיה בסלון ואני רואה כל הזמן טלויזיה בחדר השינה. אני גם מקשיבה לסיפורים מוקלטים בחדר השינה.