תינוקת.

זה מעצבן. זה מתסכל. זה מחרפן. לא לקבל בדיוק מה שרוצים באותו הרגע. אני מצפה שהבנאדם שמולי ידע בדיוק מה עובר לי בראש, איך רוצה שיגיב, איך רוצה שיתנהג אליי.. וכשזה לא קורה במותאמות מוחלטת, אני מתעצבנת. כועסת. עצובה וכואבת. מרגישה שלא רואים אותי ולא אוהבים. כי זה לא בדיוק כפי שרציתי. אני סוג של תינוקת. שמצפה שברגע שאבכה יבואו וימלאו לי את כל צרכיי. שאני רעבה, יאכילו. שאני עייפה, יחבקו וילטפו אותי עד שארדם. שאני עצובה ובוכה ירגיעו אותי בחיבוקים ונשיקות ואהבה בלתי נגמרת. וזה לא כך. שאני רעבה אני נשארת רעבה עד שאני טורחת להכין לעצמי אוכל(או שלא). שאני עייפה אני נאלצת להרגיע את השדים שבארון ולהרדים את עצמי. שאני עצובה ובוכה אני לרוב נשארת כך. ושום דבר לא באמת מרגיע, כי אני לא עטופה בחיבוקים ואהבה אינסופית. וכל מה שאני רוצה זה להיות כזו. עטופה נאהבת ומחובקת כל רגע ביממה. רצונות של תינוקת. התנהלות של תינוקת. ואז אני תוהה למה כל מה שמופנה כלפיי זו ביקורת וכעס…. רק רוצה שיגידו לי שאני בסדר כפי שאני, על אף מגרעותיי…שזה בסדר שאני נכשלת לפעמים, אני בנאדם, זה לא עושה אותי נוראית בכלל…שרואים עד כמה אני נלחמת ומתמודדת עם החיים באומץ. שניכר שיש בי טוב לב, ויופי שהוא גם פנימי.. שאני מעניינת ומלאה בעומק. שיש בי אמת ורוך ואכפתיות. שאני בוגרת. שאני מיוחדת. שאין עוד כמוני. שאני ראויה ואהובה באמת….אבל אני לא שומעת את המילים הללו. אני רק שומעת עד כמה מאכזבת והורסת כל דבר טוב. כמה אני מעמסה, עול, מועקה.. כמה אני תינוקת קטנה שמרוכזת רק בעצמה. אז הלוואי שבאמת הייתי כזו, לא רק בהוויה.