נקודה לציון

יושבת בבוקר שטוף שמש וממתינה לעלות למשמרת בבית הקפה התל אביבי בו אני עובדת. אוכלת ארוחת בוקר, למרות שמבטיחה לעצמי שוב ושוב בכל תחילת יום שהיום אצמצם, אבל יודעת שלא אחזיק שמונה שעות על הרגליים אם לא אוכל משהו… בדיוק שבאה להכניס את הביס השני או השלישי לפה, עוברת לידי בחורה שבילתה איתי כמה חודשים לפני שנה בקורס פסיכומטרי. היא מסתכלת עליי בפליאה ואומרת ״או! סוף סוף רואים אותך אוכלת! ואיזה יופי שאת נראית סוף סוף כמו בנאדם!״. חייכתי לעברה ומלמלתי ״תודה״ בפה חצי מלא, ונשברתי מבפנים. היא הלכה ואני בתהיות אם להמשיך לאכול או לדבוק בהחלטה המקורית ולא להכניס עוד כלום לפה באותו היום. יושבת כמה דקות, מסתכלת על לקוחות אוכלים מנות יפות, עשירות וצבעוניות, מחייכים, צוחקים, נהנים מהשמש והאוכל ואף דאגה בראשם. תוהה לעצמי מדוע אני לא יכולה כמוהם להנות מאוכל טוב ביום שמשי שכזה. מסתכלת על הצלחת וממשיכה לאכול. אחראי המשמרת עובר ואומר לי בתאבון ושאני ממש יפה היום. בוחרת לקחת את המחמאות כמחמאות ולא כעקיצות כואבות. אני במשקל תקין, אני נראית טוב, אני יפה.Fuck u anorexia