אני והעצב כבר לא

הוא מציץ אלי מהפינה של החדר.
עומד ליד הדלת ודופק בעדינות, מבקש רשות להיכנס.
אנחנו בברוגז כבר תקופה.
העיניים שלו מתחננות אליי "נו רק קצת.. "
אני מזהה בהן שיכנוע פנימי עמוק,
חמימות, רוך, ואיזה זיק של שובבות..
הוא מאמין שאנחנו יכולים להיות שוב חברים.

העצב ואני.

אני מתפתה למבט הזה שלו..
אולי באמת רק כמה דקות של תשומת לב?
אם ארשה לו רק הפעם,
הוא יכנס מייד, בהליכה שדונית על קצות האצבעות..
כמו ילד שמתגנב לחדר של אבא ואמא ומתיישב בזהירות על המיטה, מבקש להפריע בלי שיכעסו עליו.
הוא מבין אותי באמת,
אני לא צריכה להסביר לו דבר.
הוא אפילו מרחם עליי יותר ממני.
הוא כל כך בטוח באומללות שלי, הלוואי והיה לי מעט מהביטחון העצמי הזה שלו.
חבר נאמן.
אם אסכים לו להכנס הפעם,
הוא לא יהסס לרגע.
יתיישב לידי, יציב ונוכח להפליא..
הוא יניח את היד הקטנה שלו על היד שלי וברגע אחד של קסם יהפוך להיות שוב חלק ממני. ממש כך, כמו באגדות. הוא מסוגל לכזאת הזדהות מופלאה ומוחלטת.

ואז,
כדי להבטיח שלא ניפרד פעם נוספת
הוא יצמיח סביבי ענפים, פוארות,
שיכלאו אותי בחיבוק מגונן
בתוך קליפת עץ קסומה ומפוארת,
בה אין מקום לאחר
מלבדי.

אני מסתכלת עליו עכשיו,
עומד בפינה עדיין.

העיניים שלו קוראות אותי.
הוא לא באמת מחכה לתשובה.