מחשבות אובדניות

היי, הרבה זמן לא הייתי פה אבל יצא לי לשוחח עם כמה חברים מהקבוצה. עוברת עלי תקופה לא קלה בכלל. 
כל מה שתכננתי וחשבתי שאני אעשה לא הצליח, הכל. אני אוטוטו עוזבת את העבודה שלי כי מאוד לא טוב לי בה והבנתי שאין טעם להישאר במקום שגורם לכל כך הרבה תסכולים וכעס. הפחד מהלא נודע אוכל אותי. אין לי בינתיים עבודה והדבר היחיד שיש לי בו ניסיון הוא קמעונאות, העבודה שבה אני עוסקת עכשיו. חברים שחשבתי שהיו חברי נפש המשיכו הלאה לחברים אחרים ודי נטשו. אני מרגישה שאני דורכת במקום לא משנה כמה אני מנסה. בקיצור, לא כיף. 
בפעמים קודמות הייתי שוקעת בדיכאון אבל היום אני חזקה יותר ויודעת שזה בסדר לפחד ושהכל יסתדר גם אם תהיה תקופה קשה. זה בסדר להיות עצובה אבל אסור לשקוע. 
אני יודעת שגם הרבה מכם עוברים תקופות קשות מאוד ומגיעים לדרגות קשות מאוד של יאוש ועצב. הייתי שם אז אני יודעת איך מחשבות אובדניות מרגישות.
בגלל זה אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה לי אתמול בעבודה.
אני עובדת באופיס דיפו. אתמול נכנס לקוח מבוגר מאוד וחביב. הוא תפס את העובדים לשיחה והראה להם תמונות של המשפחה. אנחנו רגילים ללקוחות כאלה שבאים לדבר ולהעביר את הזמן. ניגשתי אליהם כדי לנסות "להציל" אותם ואז הזקן החביב תפס אותי לשיחה. הוא החמיא לי ושאל על החנות ועל העבודה וסיפר שהוא חי כאן בשכונה כבר עשרות שנים ואיך הכל היה נראה פעם. רציתי רק לברוח.
הדבר הבא שעשה שבר לי את הלב, הוא סיפר לי על הנכדים והילדים ואז סיפר על הבן שהתאבד לפני כמה שנים. סיפר איזה ילד מוצלח הוא היה וחרוץ שבנה עסק משלו וכמה הוא היה אהוב. הוא הוציא תמונה שלו והתגאה בבן היפה שלו. הקול שלו נסדק והאמת היא שגם אני הייתי על סף דמעות. רציתי לחבק אותו אבל הוא איש זר אז לא היה לי נעים. אני מצטערת שלא עשיתי את זה בכל זאת. האיש המקסים הזה הסתובב בחנות וכל עובד שהיה נחמד ושוחח איתו הוא הראה לו תמונה של הבן שלו שהתאבד והתגאה בו. 
מה שאני רוצה להגיד זה, חברים, לא משנה כמה רע לכם, כמה הכל נראה אבוד ושחור, כמה נדמה לכם שאף אחד לא יבין או שלאף אחד לא יהיה אכפת. לא משנה לאיזה תהומות של כאב ועצב הגעתם תמיד תזכרו שיש אנשים שאוהבים אתכם וצריכים אתכם פה לידם. תחשבו על ההורים, הילדים, האחים ואפילו על החברים שתשאירו עם חלל עצום ועצב שאי אפשר לגשר עליו. אל תעשו את זה. אף כאב לא נשאר לנצח, יש דרכים לנצח את זה.