ובא לי בעיקר לבכות.. ואני לא יודעת איך…

אז במרפאה כבר לא משאירים הרבה מקום להתלבטות.. עוד ממזמן אמרו אשפוז אבל ביום שני האחרון זה היה חד משמעי יותר מאי פעם.. אמרתי שאני לא מוכנה להפסיד את שנת הלימודים.. שזה מבחינתי שווה ערך למוות.. הם אמרו שבין כה וכה ככה אני לא אגיע לסוף השנה.. שאקרוס עוד הרבה לפני.. שהם מרגישים שהם מלווים אותי לקראת אירוע לבבי והם מאוד מאוד דואגים…
שגם הם לא רוצים שאפסיד את השנה.. שהם לגמרי איתי.. רוצים לעזור.. לא מוצאים את הדרך היעילה עבורי.. שאעזור להם לעזור לי.. ):
רציתי בעיקר למות… 
באמצע השיחה בערך הם הציעו שאתאשפז לאשפוז קצרצר של שבועיים או שלושה בחופשת פסח.. שככה לא אפסיד לימודים.. שזה לא יפגע לי בתואר.. שאתחזק קצת.. שזה לפחות יתן קצת כוחות להמשך השנה.. לא ממש היו לי תירוצים טובים לנושא הזה שיסבירו למה לא..
אמרתי שזה מסובך.. שיש עבודה ובית וכלבים ושזה לא כזה פשוט לעזוב עכשיו הכל גם אם זה לזמן יחסית קצר.. הם הסבירו בצורה הכי צובטת שיש שאין באמת ברירה.. ולא היו לי מילים להגיד כמה קשה לי שהם דואגים ככה וכמה עדיף לי שלא ידאגו כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה.. לא יודעת איך להכיל את זה.. זה קשה לי מדי.. 
אז אמרתי שאם לא יהיה שיפור אחשוב על זה ברצינות.. שאני לא שוללת.. שאני מאמינה שיהיה בסדר ולא נצטרך את זה אבל שאם לא תהיה ברירה אסכים להתאשפז לתקופה של פסח…
לפי התחושה הכללית ולפי מה שהבנתי מהמטפלת שלי והשיקום זה משהו שהם כבר די מריצים אותו קדימה וזה מלחיץ אותי להבין את זה… אתמול הייתה לי פגישה בשיקום.. הם אמרו לי שדיברו עם המרפאה ושהאשפוז הקצר הזה הוא הכרח ואני חייבת להסכים כי המצב ממש ממש לא טוב.. כשהבנתי שהם מעודכנים בזה נפל לי האסימון עד כמה זה כבר מתקדם הרבה יותר ממה שחשבתי בכלל..
אני מפחדת..
אני מפחדת להסכים.. מפחדת להתנתק מהכל גם אם זה לקצר..
אמורה לדבר היום עם אמא כדי להכין אותה לאפשרות הזו ואני מרגישה כמו האכזבה הכי גדולה שיש בעולם הזה… זו התקופה הכי עמוסה לעזוב אותה בעבודה עכשיו.. להפיל עליה שוב את הכלבים שלי.. בא לי פשוט למות……..
איך שאני לא מנסה להסתכל על זה… מה שאני מחשיבה שיפור במצב זה לא מה שבמרפאה מחשיבים שיפור במצב.. בשיחה האחרונה הם דיברו על מגמה של עלייה במשקל ואני רציתי למות.. ככה שאיך שלא אנסה להסביר ולהגיד שיש שיפור כלשהו כל עוד אני עדיין יורדת או לא עולה האשפוז הזה הוא די בלתי נמנע.. ואני מתה מפחד..
אולי זו הנקודה של להיות או לחדול..
אולי זו הבחירה שאני צריכה לעשות עכשיו..
אולי בגלל זה אני כל כך מפחדת כי ככה זה מרגיש.. כמו משהו מאוד קריטי מבחינת המשך החיים שלי.. כמו בחירה בחיים או במוות.. ושני הבחירות מפחידות אותי..
ואני לא יודעת מה לבחור..
לא יודעת מה להחליט..
וזה משתק אותי.. 
ואני מרגישה הדבר הכי מאכזב שיש בעולם הזה..
והכישלון הכי גדול שיש..
ואני לא יודעת מה יהיה..
ובא לי בעיקר לבכות..
ואני לא יודעת איך..