O M G

my sweet lord

יש לי מנטרה "תודה השם". 

"השם" הוא שם האלוהים, ביטוי שנטבע בי בשנות החינוך הדתי עד גיל 12. 

במיוחד בריצות, ובמיוחד כשאני מתגבר על קושי. 
תודה, השם. 

אני ואתה עד הסוף. 
תחזיק אותי, חזק אותי. 

כשיש משב רוח מצנן כשחם – תודה השם, 
אני יודע שעשית את זה במיוחד בשבילי. 

על מה כל הטוב הזה מגיע לי ? לא מגיע. אתה מצ'פר אותי שוב ושוב, ויש מיליונים שמגיע להם לפניי. 

זאת איננה ענווה מזויפת, תודה לאל, אלא אמונה תמימה. אינני צדיק, גם אם יש לי הבלחים של טוב ופירגון והחלצות למען מישהו זולתי. זה באמת בקטנה. 

אולי זאת זכות אבות ? אבי צדיק, ושני סביי היו אנשים טובים. אינני מגיע לקרסוליהם. 

לי ולו יש קשר מיוחד. הכי אישי, הכי אינטימי.
הוא מבין אותי בלי מילים. יודע צפונות לבי.
כשאני מדבר איתו זה בשבילי. הוא לא צריך את זה. ברור.

בכלל, הוא כנראה המצאה שלי. 
איזה חלק ממני שמשמש לי משענת. 
חבר דמיוני מומצא, all mighty. 
אבל זה לא גורע מהקשר שלי איתו.

למה שרק הדתיים הפולחניים יהנו ממנו ? 
לי אין איתו שום פולחנים, ואינני חש כלפיו קדושה ויראה. 
זה לא מתאים לקשר שלנו. 

יש אהבה גדולה דו צדדית. 
יש הכלה אינסופית שלו אותי. 

פעמים רבות אני מבקש על הילדים שלי – 
קח ממני וחזק אותם.
אני כפרתם, אשכרה. 

האם אני אתאיסט ? אגנוסטיקן ? תאיסט אגנוסטיקן ? (יש הגדרות בויקיפדיה)
גדולי הוגי הדעות נדרשו לסוגיות האלה. 
אני הקטן חש ככה: 

אינני יודע אם אלוהים ברא את העולם.

פזמון חוזר: אולי כן, אולי יש הסבר אחר. לא ממש בוער בעצמותיי. בוער בי הצורך ב"השגחה פרטית", תפורה על מידותיי, נקיה מפולחן, מקדושה ויראה, ובעיקר נקיה מתכתיבים חיצוניים. 

גם אם אלוהים ברא את העולם, אינני יודע אם בניאדם מעניינים אותו ונוגעים לקצה זקנו הלבן הארוך. 

פזמון חוזר… 

גם אם בניאדם נוגעים לקצה זקנו הלבן, מי אמר שמתווכי הדתות למיניהם – שרלטנים או מאמינים שוטים – יודעים מה הוא רוצה ומה הוא חושב. 

פזמון חוזר…

כדי להיות דתי צריך להאמין. צריך לרצות להיות דתי. הוכחה אין והכרעה אין, ולא יעזור לאף אחד כלום. 
"איך יתכן שאין אלוהים אם נברא עולם כה מורכב ?" זאת איננה הוכחה. מקסימום נסיבתית, לא ישירה, לא מכרעת. 

איש באמונתו או בהעדר אמונתו. 

לעשות טוב "בין אדם לחברו" זה נעלה. להיות בנאדם, מענטש, נשמה טובה. מי שחזק בזה הוא "צדיק" (במלעיל). ועיזבו אותי, באמא ש'כם, מפולחנים, מ"בין אדם למקום", מדת. מבחינתי אחד כזה שהוא דתי הוא "תינוק שנישבה" ולא להפך. כולנו נשמות. גם יצורים חיים שאינם בניאדם. 

טוב, זה נושא עמוק כאוקינוס, ואני יודע מעט שבמעט. זוכר מעט ממה שלמדתי וידעתי. 

אבל יש דבר אחד, חשוב מאוד, שלקחתי איתי מכל שנות לימודיי הארוכות: 
לחשוב בעצמי, להיות בקורתי, ולהבין שאני קטן ומושתן. 

הללויה.