אז ככה נשמעת מחיאת כף יד אחת (ואמא שלי גונבת את ההצגה)

לא רציתי תגובות, ורציתי שיתנו לי את הספייס שלי. וזה קורה.

כשאני כותב משהו נייטרלי וקונצנזואלי כמו יודית בהופעה, ואנרגיות טובות, ורצתי כמו סוס יש צפיות.

אנונימיות, בלי לייקים, בלי טינופת, בלי רעל, בלי מחמאות וסופרלטיבים. 100 – 150 אנשים נכנסים, חלקם אולי קוראים ומקדישים לזה רגע. אולי בא להם להגיב, אבל הם רואים את עיני האריה, הצפורניים השלופות, והנהמה המאיימת, ואינם מגיבים. 

עדיף ככה. הרי אינני באמת מעוניין באינטראקציה, בדיאלוג. אני רוצה להחצין את מה שבתוכי, ושלא יפריעו לי. 

כשאני כותב משהו יותר בעייתי, פחות נחמד, יותר פרובוקטיבי, דוחה, שנוי במחלוקת, 
 

כמו על שיער הגוף שלי, ואפילו שם צילום של החזה המצולק והמעוות שלי, ומחר עוד אכתוב על ההפרשות שלי (נושא רלבנטי שמעסיק אותי, ופחות ביזארי משזה נשמע. ידועה הדיאטנית שעסקה בהרחבה באנליזה של הפרשות בני משפחתה.). או כשאני מתוודה על יצרים וחשקים, שאינני נרתע מללקק פות מפריש ומדמם (ואפילו שיתפתי את הבת שלי פעם בכך, והיא אמרה לי שהיא לא מאמינה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת). התאוויות, התאהבויות חד צדדיות, סקס (בעיקר במחשבות. הי, אולי אכתוב על אוננויות. מזל שאני סטרייט, ולא פדופיל, ועריות זה טאבו בשבילי, ולא חיות, ולא שום דבר ביזארי, והדבר הכי הכי בשבילי זה להיות עם אשה יפה אחת, להסניף את הריחות שלה, ללטף, לגעת,לנשק, ובסוף גם לכבוש, בעליונות של אריה, מלמעלה, מאחור, roaring, כמו מלך.) 

אז הרבה פחות נכנסים, אף אחד לא עושה לייק (אם היתה אפשרות ועידוד מטעם האתר לסמן dislike, כמו באתרים אחרים, אני מניח שהייתי צובר יותר סלידה מאשר הזדהות), לא מגיבים, ומאפשרים לי את חופש ההתבטאות. 

ככה נשמעת מחיאת כף יד אחת. 

אז מה הבעיה שלך ? מדוע אינך מבסוט חלאס ? מאושר עד הסוף ? 

כי יש לי בעיה להיות מבסוט חלאס. יש לי בעיה להכיל שביעות רצון מושלמת. תמיד יש את הבעיטה בכד החלב לפני שהוא מתמלא לגמרי. אולי המושלמות היא דווקא כשיש פגם. אין שלם יותר מלב שבור. 

יש לי צורך בדיאלוג, אבל יש לי קושי להכיל בקורת והתנגדויות. אני נורא נפגע ממנה, נורא לוקח אישית, ישר נעמד על הרגליים האחוריות ויורה בכל כלי הנשק.

טוב, זה יונק ישירות ובלי ספק מהיחסים האמביוולנטיים עם אמא שלי (זאת עם האלצהיימר מהפוסט "להזדקן"). כמה שהיא הרעילה אותי, עשרות שנים לקח לי לנקות את הרעל שלה מהמערכות שלי. עשתה עלי עבודה יסודית מאוד. ואני דומה לה מבחינות רבות, אלוהים ישמור. שונא אותה ויונק ממנה. דפוקה, פרימיטיבית, סדיסטית, נהנית הנאה חולנית להביא אותי עד הקצה, לגרות את העצבים החשופים עד שאתפרץ, ולשמוע מה אני באמת חושב עליה (בגיל 17, כשכבר פחדה להתעלל בי פיזית, לנעוץ בי צפורניים, להכות אותי, ונבהלה מהמטענים שיש בי, ואמרה לאבא שלי "הילד משוגע", רצתי ריצת אמוק לכל אורך הסלון, צרחתי, והרבצתי חזק בדלת הכניסה. אשכרה שברתי אותה, ואח"כ יללתי בחדר המדרגות.) גזענית, אגואיסטית, אקסהיביציוניסטית, עשתה לי טיזינג, גם סקסואלי, מסתובבת עירומה בבית, מלאה רגשות נחיתות, נקמנית, פרובוקטיבית, פתיל קצר, עצבנית, חותרת כל הזמן למגע ולחיכוך ולהחצין את מה שמלוכלך ומגעיל, שתלטנית, דומיננטית, מתעללת, וגם נשמה גדולה, לב רחב, מענטש, נבונה. תמיד אהבה אותי. גם כעת כשהיא באלצהיימר, והפסקתי לבקר אותה, כשאני מגיע היא רק רוצה ממני נשיקה (אוי, כמה שזה דוחה לנשק את הפנים המקומטות האלה, עם השערות הלא מרוטות) וחיבוק, ואומרת "אותך אני הכי אוהבת". אני מזכיר לה את אבא שלה, שמאוד אהבה, וכשנהנתה לחבוט באבא שלי – כלומר, מאז שאני זוכר אותם, וגם כיום בשיא עליבותה – חזרה וטענה בתוקף שאבי הביולוגי הוא איזה מאהב אלגנטי, ולא אבא שלי ה"פו", נטול התחכום, שק החבטות שלה. 

אוף, מה קרה פה ? איך יצא המרצע מהשק ? איך אמא שלי נדחפה לפוסט הזה והשתלטה עליו ? 

אני זקוק לקבלה, אישור ואהבה, כמו כולם. 

ואני רוצה את כל החבילה, לא שיאהבו רק את הצד הנחמד שלי, אלא גם את הצד הלא נחמד, הבוטה, הישיר, הדוגרי, המסריח שלי.

לא לעשות שקר בנפשי. 

לשבור את הארון בבעיטה.

אם לא עכשיו, אימתי ?