מחר זה הוא יום נורא, הלוואי ויקרה לי משהו רע

זהו, מרגישה שהכל סוגר עלי..
גזר דיני נכרת ונחתם
וכולם מצפים למחוא כבר כפיים
כאילו מישהו שם אותם כצופים מעלי
 
מחר שוב נכנסת לאשפוז
ומרגישה עכשיו שזה מעשה ממש חפוז
שוב לא אראה אור שמש או יום
הכל מעלי פלורוסנטים מעוררי דיכאון
 
לא, לא מרגישה מספיק חולה
לא מרגישה מספיק רזה
אפילו שאין לי כח לשום פעולה
ואני צריכה לחשוב לפני כל תזוזה
 
בתוכי אני בטוחה שעל עצמי אני עובדת
והכל בסדר בסך הכל
טוב, אז אני קצת פוחדת
לא בגלל זה החיים מפסיקים לחדול
 
לא בגלל זה משפחתי צריכה לסבול
בעלי צריך לסחוב לבד ת'עול
ואני אשב לי בפנאן  בלי עול
כשכולם יצאו סביבי במחול
 
אני לא באמת רוצה להיכנס
אני סתם מיואשת ומחכה לאיזה נס
או אולי למשהו אחר בכלל
שליבי יפסיק מפעום וחדל
 
הייאוש מחלחל בתוכי עמוק
ומוחי לא מצליח לחשוב רחוק
הלב כואב כל רגע ורגע
אבל בטח דווקא מחר הוא פתאום ירגיע
 
ואז שוב ארגיש מדמיינת
ושאף אחד לא מכיר בסבלי על באמת
ושחבל שלא חיכיתי בבית עוד קצת עוד תקופה
והמצב היה גרוע במקצת, (או שהייתי נהפכת לגופה?)
 
אז זהו שכולם מסביבי לא נותנים לי להמתין
ומפחדים לאבד אותי לטובת המתים
ועדיין זה מרגיש לי שכולם קצת מגזימים
ושאני לא באמת בסכנת חיים
 
ולי רק בא שיקרה לי משהו רע
שתלקח ממני זכות הבחירה
שפשוט יחליטו בשבילי שאני חייבת
ולא רק ימליצו ואני אצטרך לבחור כך או אחרת
 
כי ברגע זה ממש, בא לי ממש להבריז
ואת המערכת כולה להרגיז
כמו ילד קטן שעושה דווקא
כך בא לי לזעוק ממני את המצוקה.
 
וחוץ מזה שמרגישה ממש נורא
כלפי הילדים שמשאירה מאחורה
דווקא בזמן שאמור להיות מהנה
אני לא שם לתת להם מענה
 
סוף שנה, קייטנות, חופש, תחילת שנה
יעברו לבד בלי אמא
ואני אקח זאת על המצפון
שכבר מזמן אין בו מקום למאום.
 
אבל נראה שאין ברירה
אין לי כרגע דרך חזרה
ומחר אמצע את עצמי שוב
בתל השומר, מאחורי סורג- בכלוב
 
אין לי אפילו שום תקווה
שתמלא בי כח, להתחזק בה
אולי בקשה קטנה מזערית
אל תצפו ממני, תשאירו זאת לכרית