no big deal

 
שקילה שבועית, בוקר שבת – עליתי חצי קילו. 

2 לילות השבוע חטאתי עם גלידה. בלי קשר לעליה במשקל ובנפח כרית השומן בכרס, אינני רוצה את הגלידה הזאת. 

השבוע ארוץ 5 פעמים במקום 6. ערב אחד ויתרתי. סתם. לא נורא. המבט תמיד קדימה.
מכיוון שרצתי בלילות, אז לפני השקילה היו רק 4 ריצות, במקום 6 כרגיל. 

התרוקנתי השבוע לפני השקילה 5 פעמים במקום 7 כרגיל. 
הפרמטר הזה כנראה פחות משפיע: גם בשבת שעברה היו 5 התרוקנויות ואז ירדתי חצי קילו. ובשבוע שלפני השבת שלפניה היו 8 התרוקנויות ועליתי חצי קילו. 

המתח איתה, הבטן המלאה שלה עלי, אי הנכונות שלה לסלוח לי שלא עזרתי (מספיק) בגידול הילדים, שהיו לי התפרצויות לא צפויות ומפחידות, הצורך שלה לפרוק עלי בכל הזדמנות (ויש כאן צדק), ומצד שני חוסר הרצון והפחד להתנתק לגמרי, היא מקנאה לי ומתפוצצת כשאני מפלרטט עם מישהי. אף אחת לא תהיה מוכנה לסבול אותך אפילו יום אחד. 

ו"ההתאהבויות ההזויות" שלי בשנים האחרונות, בנשים צעירות, לא פנויות, שרוצות מחייהן משהו שונה לחלוטין ממה שאני רוצה. ומדוע שאחשוב בכלל שהן מגלות בי עניין, נמשכות אליי, רוצות בי. היו אינדיקציות, אבל כולן היו שמרניות, קונבנציונליות, מעשיות ואמביציוזיות. כאילו בחרתי אותן בכוונה כאלה.

היתה גם אחת מבוגרת יותר, אפילו פנויה, ולא בעניין של הקמת משפחה, אבל בסופו של דבר לא רציתי אותה, והיא הצהירה שאני נשוי אז אין על מה לדבר, וגם התלהבה והתרשמה מגברים אחרים, כריזמטיים, שהביטו בה מלמעלה, עם חבילה בעייתית משל עצמה. החופשיות שלה לדבר על כל דבר, לגעת בלי עכבות. אח יא ראב, יא ראב.

פנטזיות חסרות תוחלת.
פחד מהתחייבות.
לא רוצה להשקיע בזוגיות. לא רוצה זוגיות.
לא רוצה רגשות אשמה.
לא רוצה לתרץ ולהתנצל. 

רוצה שקט, רוצה לבד, רוצה מינימום מטלות ולחצים. 

יוסי מת מסרטן בכבד בגיל 47. 
איציק מת מסרטן במעי הגס בגיל 55. 
אני כבר בשנתי ה- 60. עדיין חי. עדיין בריא לכאורה. 
יודע שהכל יכול להסתיים ברגע אחד, בתאונה, או בכמה חודשים, מסרטן. 
יודע שגם אם לא, אני בסיכון גבוה לאלצהיימר תוך שני עשורים. 
הזיכרון שלי הולך ומתדרדר, באופן קבוע יש לי קושי בשליפה מהזיכרון הארוך, וניתוק של הזיכרון הקצר. 
לא אתפלא אם אלה סממנים ראשונים של מחלה נוירולוגית ניוונית של המוח. 

בינתיים אני חי. 
חי מיום ליום, משעה לשעה. 
שום דבר אינו מובן מאליו. 
גם לא היציאה לעוד יום עבודה, 
לא הריצות, 
לא הבריאות והתיפקוד. 

קלטתי כמה התכערתי בפנים מאז העשורים הראשונים של חיי. 
אני אוהב את זה. 
אני מעדיף את מסכת האריה הזועף והמאיים, על מסכת היפיוף הפגיע. 

אני נזכר כמה פגיע ואומלל הייתי בצעירותי.
כמה טוב שאני כבר בן שישים,
בשלב בחיי שבו אני כבר מעבר לכל, 
עשרות שנים של שירות צבאי שכל כך הפחיד אותי כבר מאחוריי, 
עשרות שנים של לבטים מקצועיים, חרדות, תיסכול על רקע לימודים ותעסוקה כבר מאחוריי, 
כמעט 4 עשורים של זוגיות ומשפחה כבר מאחוריי, 
לא רוצה להתנחמד, ולהלום ציפיות של מישהי או מישהם, 
פחדתי מהחיים ומהעולם שמחוץ לחדר (מחוץ לרחם), 
שנאתי את אמא שלי וניסיתי להוציא אותה מהסיסטם שלי עשרות שנים ללא הצלחה. 
מתוסכל מינית, מתוסכל רגשית, מפוחד, מפוחד, מפוחד.

אני מרגיש זקן, וזאת תחושת הקלה גדולה. 
לא רוצה לסבול. 
רוצה להקל על עצמי. 

למשוך את זנבנבי בשלולית שלי 
כמה שאחיה. 
חופשי ממחוייבויות ומסבל. 
ואם כל הסיפור ייגמר היום, 
אז שייגמר. 
no big deal